פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון-האישה שלא חזרה-מרזוקה
האישה שלא הגיעה
זאת היתה סעודת ערב ראש השנה עם ידידים בפאריס. עשינו את כל סדר הברכות והטעימות כהלכתו, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, והיטבנו את לבנו בקוט דו פרובנס מעולה. כשהאווירה התחממה, התחלנו לספר על ירושלים. כל אחד סיפר את סיפורו, עד שהגיע תורה של אחת האורחות, שהתוודתה, שאין לה מה לספר, כי היא לא היתה מעולם בירושלים. התפלאנו איך צעירה אינטליגנטית, בת לקורבנות שואה, לא מצאה זמן לבקר בירושלים, ״היא סיפרה את הסיפור הבא.
היא הזמינה טיסה לפראג לבלות שם את הוויקאנד. זה היה יום שישי, והיא איחרה מעט לטיסה, וכשהגיעה לשרל דה גול, ראתה את המטוס שלה נוסק באוויר. לא היה נעים לה לחזור הביתה עם המזוודה, ושאלה בדלפק אם יש טיסה למקום אחר. הטיסה האחרונה שנותרה, אמרו לה, זה לירושלים. קנתה את הכרטיס, עלתה למטוס. כשהגיעה לבן גוריון, כבר היה בין השמשות, חיפשה טכסי לירושלים ועלתה, ומיד נמנמה מעייפות. כשפקחה את עיניה, ׳אתה את הילטון. שילמה לנהג ונכנסה. בדלפק הציגה את הפספורט, ילאה את הטפסים וקיבלה מפתחות לחדר. כל כך עייפה היתה, שאחרי האמבטיה נחתה ישר על המיטה לשינה עמוקה. כשקמה בבוקר והזיזה את הווילונות כדי לראות את ירושלים, ראתה ים. ־־א לא ידעה שבירושלים אין ים, ויצאה לחפש את הכותל. תגיד ל• בבקשה, איך מגיעים לכותל, שאלה את הראשון שפגשה, והוא :־.ח חיוך שקט ואמר: ישר ובפנייה הראשונה שמאלה. הלכה ־פנתה ולא ראתה סימן לכותל. הדרך לכותל, בבקשה, שאלה עוד ע־בר ושב, וגם זה צחק קלות והצביע מולו: הרמזור הראשון שמאלה ־מיד ימינה. חיפשה, חיפשה ולא מצאה. היתה בטוחה, שהיא רק טועה בסמטאות ירושלים, והמשיכה בחיפושיה עד רדת החושך.
בסוף היום עייפה ומאוכזבת חזרה למלון. לשאלת הפקיד איפה היא היתה, סיפרה לו איך חיפשה כל היום ולא הצליחה למצוא את הכותל. בתל־אביב אין כותל, הצטער הפקיד לגלות לה. הכותל הוא בירושלים. מרוב כעם ואכזבה הזמינה מונית, לקחה את המזוודה, וביקשה מהנהג לנסוע לבן גוריון. עלתה על המטוס הראשון וחזרה לפאריס. חשבתי לי שאין סיפור יפה מזה להגיד שלירושלים לא מגיעים במקרה. מי שלא בא אליה בכוונה, לא מוצא אותה.
מרזוקה
בביקור הראשון שלי במרוקו שכרתי טכסי עם נהג לתור את הארץ הגדולה. הנהג הצעיר מעולם לא עזב את עירו, פאם, אבל אני, שעזבתי אותה בן עשר, חזרתי אליה מלא געגועים, מצויד עם כל מפה אפשרית ועם המון חשק, כדי לחקור אותה עד הסוף. עכשיו אחרי שחלמתי עליה שנים, לא התכוונתי לוותר על שום חלק שלה. כל יום גיליתי ערים וכפרים חדשים, נופים וצבעים אחרים, אנשים, מנהגים, אירועים ותמונות חדשות. רבט ופאס הן פנינות של תרבות והיסטוריה. הרי השוף בצפון מדהימים בפראותם. החוף הארוך ש הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי מפעים באורכו ובצבעיו, הרי האטלאס וכפריהם הקטנים חיים עדיין באלף לילה ולילה, אבל הפנינה שבכתר היא מרקש, עיר החומות האדומה הנשקפת על הר טוקבל המושלג מכאן וחולות מדבר הסהרה מכאן, ואין סוף הדקלים המחברים ביניהם. השם סהרה תמיד הילך עלי קסם ומרזוקה – המקום המסתתר בין חולותיו הענקיים – היה מין דיבוק שרדף אותי ללא הרף, והייתי חייב להשתחרר ממנו. וכך יצאנו בוקר אחד ממרקש במונית לעיר ריסאני, היישוב האחרון לפני המדבר. במקום שהכביש נגמר על שפת המדבר עטו עלינו המון רוכבי אופניים בצעקות ודחיפות, מציעים לנו את שירותם כמדריכים למרזוקה ומפריעים לנו לנסוע. אני שאינני יודע לקנות אפילו גפרורים, לא ידעתי להתעסק עם ההמון, והחלטתי לברוח קדימה למדבר ולמצוא את מרזוקה בעצמי. עד אז לא נזדקקתי למדריכים. היו לי מספיק מפות וגם אינסטינקטים טובים ולמרות שהייתי כמעט בודד בדרכים הארוכות והריקות, לא היה לי חשש שאלך לאיבוד. האמת שמה שנתגלה לנו תוך כדי נסיעה היה ים חולות אינסופי, בלי שום נקודות אחיזה בשטח. חוץ מסימני צמיגים של כלי רכב, שהופיעו על החול מפעם לפעם, לא היה שום סימן חיים, לא עץ ולא מבנה, ולא יכולנו לדעת איפה אנחנו, ואם אנחנו בכיוון הנכון. רק כשעה יותר מאוחר מצאנו תמרור עץ פרימיטיבי תקוע בקרקע עם חץ מצויר ומעליו השם מרזוקה. שמחנו שיש אנשים טובים שדאגו לתמרור במדבר, ונסענו בטוחים בעקבות התמרורים, עד שכעבור כשעתיים מצאנו את עצמנו בחזרה ליד התמרור הראשון. הבנו שמישהו – אולי מורי הדרך – הטעו אותנו בכוונה כעונש על כך שלא קנינו את שירותיהם, והיינו מאוכזבים ומבולבלים, אלא שלמרבית המזל הופיע באותו רגע כמו מלאך, איש כחול, רוכב אופניים. בסהרה חי לו שבט האנשים הכחולים, רועים ברובם, שכהגנה בפני השמש הקופחת הם מכסים את גופם ואת פניהם בגלימות בצבע כחול, והוא כנראה אחד מהם. לאן אתה נוסע, שאלנו את האיש הכחול והוא ענה למרזוקה. מה המרחק למרזוקה שאלנו. שעה נסיעה ברכב, הוא אמר. אני גר במרזוקה, הוא הוסיף, אם אתם רוצים תנו לי טרמפ ואביא אתכם לשם. קשרנו בשמחה את האופניים שלו לגב המכונית, ודהרנו איתו למרזוקה, הפעם בביטחון ובידיעה שנספיק להגיע בזמן ולחזור לפני רדת החשיכה לריסאני. בתוך שעה כבר היינו שם. אילולא הגענו איתו לא היינו מבחינים במקום, כי בדיוק השתוללה שם סופת חול שכיסתה הכל, ובקושי ניתן היה להבחין בכמה חושות, שביניהן דידו כמה תרנגולות, עז אחת או שתיים, וזקן שפוף שרץ בין שני מבנים קטנים. אחד מהם נשא עליו שלט של בית קפה. האיש הכחול אמר תודה והתרחק עם אופניו, ואנחנו התיישבנו בשמחה ליד אחד השולחנות והזמנו תה עם נענע. במקום ישב עוד זוג צרפתי, בעל ואישה בגיל העמידה, שגם כן היו מאושרים, על שהצליחו לעשות את הדרך בכוחות עצמם ויחד חגגנו, החלפנו רשמים על הדרך, על התמרורים, על מורי הדרך ולבסוף עשינו סיבוב ניצחון, וצילמנו כל מה שזז ביישוב השקוע בחול בקצה העולם וחזרנו לבית הקפה לקנות פילמים וללכת. בדרך חזרה לריסאני נעצר לפתע הרכב הצרפתי. הם שכחו את המצלמה בבית הקפה, ואיך הם יכולים לחזור הביתה בלי הצילומים של מרזוקה? הם חייבים לחזור, רק ביקשו שנדאג להודיע עליהם במלון היחיד בריסאני, ששם אמורים גם אנחנו לבלות את הלילה. לחזור לבד למרזוקה קרוב לחשיכה ואחר כך שוב לריסאני זה היה ממש סכנת נפשות, אבל מה לא לעשות כדי להשיג את הנכס היקר מכל? התמונות של מרזוקה? לשמחתי סמוך לחצות לילה שמעתי את רעש המנוע של מכוניתם, ומחלון חדרי יכולתי לראותם חונים ונכנסים למלון עם המצלמה.
בארוחת הבוקר עם הספינזאת, התה והנענע, התחבקנו והתנשקנו כמכרים ותיקים. מסתבר, שהמזל האיר להם פנים, ואיש כחול רוכב אופניים ביקש איתם טרמפ בחזרה ממרזוקה לריסאני. פיתחנו ביחד את התמונות שלנו ושלהם, מתלהבים ונרגשים מהצילומים, ומהצלחתנו להגיע למרזוקה ולחזור ממנה.
שנים סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע על הביקור המופלא במרזוקה בלב הסהרה, עד שיום אחד פגשתי מדריך תיירים, שחזר זה עתה משם, והתלהב להראות לי תמונות. עיני נפקחו בפליאה והפתעה. היו אלה תמונות של מקום אחר לגמרי. חולות ענק ללא מידה, גמלים שנראים כזבובים למרגלותם. לא היה שם לא בית קפה, לא תרנגולות ולא עזים. רק חולות מדבר צהובים מרהיבים ומדהימים בגובהם.
הבנתי שלא הייתי במרזוקה. שלא רק מורי הדרך והתמרורים הטעו אותנו, אלא גם בעלי בית הקפה והתושבים של המקום הקטן, שלא מיהרו לתקן לנו את הטעות. וכי למה להם לתקן? הרי בלעדינו למי יוכלו למכור כוס תה, קפה או פילם לצילום? ומי ייקח אותם כטרמפיסטים לעיירה הקטנה שכוחת האל וממנה?
לימים ראיתי אצל הצייר שמעון בן חורין מתל־אביב תמונה מדהימה. היה זה צילום של אישה ענקית בגודל דיונה שרועה עירומה בלב המדבר. בעצם לא היה לגמרי ברור, האם היו אלה חמוקי אישה, שנראו כחולות של דיונה, או חולות של דיונה שנראו כחמוקי אישה. קשה להגיד. מתחת לתמונה היה כתוב: מרזוקה.
אה! אמרתי לעצמי. אם זאת מרזוקה אז גם מדריך התיירים לא היה שם. אבל רגע, האם הצייר היה שם? או שגם הוא מצייר איזה מרזוקה שלא ראה, איזה דימוי של משהו שאיננו ושאף אחד לא יגיע אליו לעולם. אני מוכרח לצאת שוב למסע בסהרה, כדי לגלות איך נראית מרזוקה האמיתית.