המקובלים במרוקו – משה חלמיש

יהודה בן עטר.ממזרח וממערב

 נפטר בי"ט בסיוון תצ"ג, לבד מחיבורי הלכה כתב פירוש קבלי לתורה " מנחת יהודה " נדפס ב " מאור ושמש " היה חברו של רבי יעקב בן צור.

רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

המאור הגדול, חד בדרא, צדיק יסוד עולם, איש אלהים קדוש, ראש גולת אריאל רב ורבנן, הרב הגדול המלומד בנסים כבוד הרב יהודה אבן עטר זצוק"ל.

הרב יהודה בן עטר נולד לאביו רבי יעקב בן עטר באלול התט"ו – 1655 בעיר פאס אשר במרוקו. משחר נעוריו התמסק ללימוד התורה. רבותיו היו הגאונים רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בשנת התל"ח – 1678, בהעות רבי יהודה בן עשרים ושלוש, נפטר עליו אביו.

עקב זה למד רבי יהודה את מקצוע הצורפות לפרנסתו, ושמו התפרסם כצורף זהב מומחה העושה מלאכתו בנאמנות, בין ליהודים ובין לגויים. עד היום נמצאים בידי הערבים המיוחסים בפאס כמה טבעות ונזמים שמסורת בידם, שהם מעשי ידיו של רבי יהודה בן עטר, והם מאוד יקרים בעיניהם ומשמשים להם גם כקמיע מומחה.

למרות שהיה נאלץ לעבוד לפרנסתו ולפרנסת בני ביצו, שם רבי יהודה תמיד לנגד עיניו את הפסוק : " והגית בו יומם ולילה ", והיה לימודו בתורה בעיקר, ועבודתו טפל. מסופר עליו שיום לאחר תפילת שחרית היה פותח את חנותו, וכשהיה מרוויח שיעור פרנסת אותו היום, היה קם, סוגר חנותו והולך לבית המדרש. שם יש ללמוד תורה וללמדה לאחרים כל היום וחלק גדול מהלילה.

גם לאחר שנתמנה לכהן כדיין וכאב בית דין, המשיך רבי יהודה להתפרנס וליהנות רק מיגיע כפיו בעבודתו כצורף, ומעולם לא נהנה מכספי הציבור, אף כי היה עליו לפרנס את בני משפחתו וגם את בני משפחת בנו, רבי עובד, שכנראה ישב ולמד תורה ואביו פירנסו, ולמרות שפרנסתו לא הייתה בריווח, שכן רוב זמנו היה מקדיש לעבודת הציבור.

דיין וראש אב בית דין.

כל ימיו המשיך רבי יהודה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ושמו התפרסם לתפארת ולתהילה בכל העיר. בשנת התנ"ח – 1698, נבחר לכהן כדיין עם רבותיו רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו, ייתכן שנחבר למלא את מקומו של רבי מימון אפלאלו, שכיהן כדיין ונפטר באותם הימים. ובשנת התס"ד – 1704, עם פטירת רבו רבי וידאל הצרפתי, מונה לכהן כראש אב בית הדים המקומי.

רבי וידאל הצרפתי – כיהן כראש אב בית דין, והשאיר אחריו פסקי דינים רבים. נפטר בי"ד בכסלו התס"ד – 1704.

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו כיהן כדיין בפאס. היה רבו המובהק של רבי יהודה בן עטר. נפטר בכ"ג באדר התס"א – 1701. השאיר אחריו פסקי דינים, הגהות על שלחן ערוך וביאורי תנ"ך.

גדולתו בתורה של רבי יהודה, חסידותו וענוותנותו הקנו לו אהבה והערצה גדולה בקרב כל בני העיר בכלל ותלמידי חכמיה בפרט. כל תלמידי החכמים שבאותם הימים החשיבו את עצמם לתלמידיו. היה מקרה שתלמיד אחד העיז לחלוק על דבריו, ומיד הגיבו נגדו בצורה חריפה והרחיקוהו מתוכם, ללא הסכמת רבי יהודה, מאחר שלדעתם חלק על הרב בצורה שאינה הולמת כבוד הרב. והשגתו על הרב הייתה לא לשם שמיםן, רק לשם יוהרא.

מכל מרוקו פנו אליו בשאלות, ולכולם היה משיב תשובה ברורה, ודבריו היו מתקבלים כהלכה שאין לערער אחריה. בבית דינו של רבי יהודה כיהנו הרבנים גאוני עולם :

רבי שמואל הצרפתי – נולד בשנת הת"ך – 1660 ונפר בשנת התע"ג 1713. כיהן כדיין והשאיר אחריו הרבה חיבורים שחילקם נדפס, וחלקם עודנו בכתובים.

רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין.

רבי יעקב אבן צור – כיהן כדיין, חיבר פסקי דין וחידושים על הש"ס שעודם בכתב יד.

רבי אברהם בן עלאל – כיהן בדיינות בפאס, חתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר.

רבי יעקב אבן מלכא – כיהן כדיין בפאס, ואחר כך עבר לןתיטואן וכיהם שם כאב בית דין. השאיר אחריו חידושים ותשובות שחלקם נדפסו בספר " נר המערבי ", ירושלים תרצ"א. זכה לזקנה נופלגת ונפטר בשנת התקל"א – 1771.

רבי סעדיה אפלאלו בן רבי מימון – כיהן בדיינות בפאס, וחתום עם בית דינו של רבי יהודה בן עטר על כמה פסקי דין.

בשנת התס"א – 1701, הטילו השלטונות מס כבד על יהודי מרוקו בכלל, ועל יהודי פאס בפרט, והרבה מיהודי פאס נאלצו לעזוב את העיר בגלל כובד המסים. גם רבי יהודה נאלץ לנדוד והגיע לעיר מכנאס, שם התקבל בכבוד גדול על ידי כל תלמידים החכמים שבעיר, ובמיוחד על ידי רבניה, רבי משה ואחיו רבי חביב טולידאנו, ואף ישב עמהם בבית הדין.

למרות שלחץ המסים מצד השלטונות נמשך, החליט רבי יהודה לחזור לעיר פאס ולרעות את צאון מאעיתו, מה גם שמרבית הנשארים היו יהודים עניים שלא הייתה להם אפשרות לעזוב את העיר. בשנת התס"ד לא נמצאו מרבני העיר, בפאס, רק רבי יהודה ורבי שמואל הצרפתי.

מתקן תקנות.

תמיד היו עיניו של רבי יהודה פקוחות על אורחות החיים של בני עירו, דרכי מסחרם והתנהגותם. כל דבר שנראה בעיניו כאינו מדרכי הצדק והיושר, או דבר שעלול לגרום עוול לחלק מבני הקהילה, או דבר החורג מדרכי הצניעות והמוסר, עמד רבי יהודה וסתם פרצות אלה על ידי תקנות.

בידנו כמה מתקנותיו בעניינים שונים. להלן נזכיר חלק מתקנות אלה, ומהם ניתן ללמוד על מצב הקהילה, אורחות חייה ודרכי הנהגתו של רבי יהודה.

מסים.

עם התגברות לחץ המסים וההיטלים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית בפאס נטו כמה מראשי הקהל והעשירים לפרוק מעליהם מקצת העול על ידי שניסו להשתמט מלשלם את המס שהטילה עליהם הקהילה – בעזרת ידידיהם הגויים והשרים.

אחרים ניסו להקל מעליהם עול המס במקצת על ידי חלוקתו בין התושבים שלא על פי הערכה, דבר שפגע במעמד הבינוני והעניים. ההערכה הייתה נעשית על ידי שמונה עשר אנשים שנבחרו לשם כך, והם היו מעריכים רכושו של כל אחד, והיו קובעים לכל אחד המס שעליו לשלם. לנישום הייתה הזכות לערער על הערכתם על ידי הצהרה בשבועה על ערך רכושם.

והייתה גם דרך שלישית : משרתי הקטדש היו פטורים מלשלם כל מס – כדי לעודד לומדי תורה ולעזור להם להתקיים בכבוד ולעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת. בין משרתי הקודש נמנים תלמידי חכמים, שוחטים, סופרים – סופרי בית הדין, סופרי שטרות וסופרי סת"ם, שליחי ציבור ושמשי בתי הכנסת.

מכובד המסים נטו כמה מעשירי הקהילה וראשיה לחייב גם משרתי הקודש במסים.

כל אלה שעלולים היו ליפגע מן הסדרים החדשים בגביית המסים, לא היה להם למי לפנות לעזרה אלא לרבי יהודה. ורבי יהודה לא נח ולא שקט עד שתיקן תקנה מחייבת, שבה קבע כח כל יהודי צריך לשלם חלקו במס כפי שנקבע על ידי הקהילה, על פי הערכה מדוייקת של רכושו.

אסור ליהודי לבקש עזרה וחסות מהגויים ומהשרים כדי להשתמט מתשלום המס, אין לחייב אף אחד ממשרתי הקודש לשלם מס.

וכה ניסח את דבריו :

בראותנו רוב התלאות החולפות ובאות על אנשי גאולתינו קהל פאס יע"א ( יבנה עירו אמן, יגן עליה אלוהים ובדומה ). בכל יום הב הב, כסף וזהב, וכלתה הפרוטה מן הכיס ורוב בעלי הבתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאוד….

אשר על כן בהקהל לפנינו כל ראשי הקהל יצ"ו ( ישמרם צורם וינטרם ) ויספרו לנו הקורות אותם בענייני המס, נכנסו דבריהם באוזנינו אנחנו בית הדין חתומים, וראינו לתקן תקנה ישרה, וקודם כל דבר גזרנו שכל הקהל הדרים פה פאס, כל הנקרא בשם עברי, יטה שכמו לסבול בעול צבור כקטון כגדול כל אחד לפי כוחו והונו ולפי ממונו.

ואין לשום בן ברית לישען על שום מכז"ן ( שלטונות ) ולא על שום ענאיי"א ( חסות ) כלל. וכל מי שירצה לפרוש מהציבור הרי הוא מובדל מקהל הגולה.

גם ביום ג' שעבר כיוון שנתקבצו הבינוניים והעניים בצעקה גדולה ומרה ונתוודעו כולם ובאו לקבול לפני העול הגדול הזה, אז תכף ומיד הלכתי עמהם ללכת את הקבל…שלעולם לא יגבה המס בדרך פיסקא כי אם בפנקס ההערכה כנהוג משנים קדמוניות.

ובעניין משרתי הקודש והעשירים :

עוד זאת אדרוש מהלומדים ( ממשרתי הקודש ) אשר בפעם ופעם נזכרים בפנקס המס ( שמעריכים אותם ומחייבים אותם לשלם מס ).  ומלאכת שמים נמבזה ונמס בעיני חביריו להיות חס ושלום חולין בעיניהם.

אך לא רק טובת המעמד הבינוני והעניים ובני תורה, אלא דאגת כל בני הקהילה וטובתם עמדה לנגד עיניו של רבי יהודה. השלטונות נהגו מדי פעם בפעם להטיל מסים מיוחדים על עשיר או כמה עשירים מבני הקהילה, דבר שהיה מביא להתמוטטותם של אלה.

לכן ישב ותיקן שכל מס שיוטל באופן מיוחד על איזה יהודי מבני הקהילה, ייחשב אותו מס כאילו הוטל על כל הקהילה, וכל בני הקהילה ישתתפו בפרעונו על פי פנקס ההערכה, ואף זה שהוטל עליו המס, לא ישלם יותר ממה שייקבע לו על פי ההערכה.

מסחר.

בגלל המחסור שהיה באותם הימים – עקב עצירת גשמים, מלחמות, כובד המסים ויוקר השערים, ניסו כמה סוחרים לרמות במסחרם. למשל, היו סוחרי קמח שהיו מערבבים קמח שחור בקמח לבן ומוכרים התערובת במחיר של הקמח הלבן.

 לכן עמד רבי יהודה ותיקן תקנה המחייבת למנות שני מפקחים על השערים ועל טיב הסחורה, ובהזדמנות זאת חייב את כל הסוחרים לשלם מדי שבוע סכום כסף לטובת עניי העיר.

….אשר על זה פקחנו עינינו ותקננו תקנה הגונה ומנינו שניים אנשים ממונים על כל הדברים הנזכרים, לפקוח עין עליהם….ולקנוס ולענוש העובר כל חלק וחלק מהחולקים הנזכרים. והכסמנו שכל חנות יגבה ממנה הממונה שתי ליטרות בכל שבת לעניי העיר בעד הרקחת המעוות והרמת המכשולות.

הגבלה בהוצאות למסיבה.

מאחר שההוצאות למסיבה לרגל ברית מילה, בר מצווה או חתונה היו רבות, ואפילו אלה שאין ידם משגת, היו נאלצים, מחמת הבושה, ללוות ברבית מגויין ןהיכנס לחובות כדי לערוך את המסיבה כנהוג, ונמצאו רוב הזמן שקועים וטרודים בבעית החובות.

ושבו רבי יהודה ובית דינו ותיקנו תקנה המחייבת כל בני הקהילה, יד עשיר ואביון, לצמצם ולהגביל את מספר המסיבות לכל מאורע, את מספר המוזמנים למסיבות ואת התפריט המוגש למוזמנים.

חלק גדול מן התקנות שתיקן נדפסו ב " ספר התקנות " שנדפס כ " כרם חמר ". תקנותיו  נתקבלו על ידי כל בני הקהילה, כי דבריו נאמרו תמיד מתוך אהבה, גדברי אב הדואג לבניו. תקנותיו אלה הוסיפו לו כבוד והוקר מצד כל בני הקהילה, עשירים בינוניים ועניים, תלמידי חכמים ועמי הארץ, שלכולם דאג ולמען כולם תיקן תקנותיו.

ענוותנותו.

ככל שגדלה יוקרתו של רבי יהודה בעיני הציבור, כן גדלה ענוותנותו וחסידותו. למרות שחיבר כמה וכמה ספרים במקצועות התורה, סירב להדפיסם. אך כשבאו תלמידי חכמים באירופה, שהיו מוכנים להדפיסם על חשבונם, סיר רבי יהודה, ורק בעמל רב הצליחו לשכנעו, באמצעות בנו עובד, להסכים שיעתיקו את ספרו " מנחת יהודה " על התורה, ואת השיר שחיבר על הלכות שחיטה וטריפות בשם " שיר מכתם ".

יום אחד יצא רבי יהודה מבית המדרש ללכת לביתו. בדרכו עבר ליד חנותו של יהודי תמים, מוכר פחמים, שגם הוא היה צריך ללכת לביתו באותה שעה, אך לא היה יכול לעשות כך בגלל ששקי הפחמים היו מונחים במדרכה, על דלתות החנות, והיה קשה עליו להכניסם לחנות ולשוב ולהוציאם כשיחזור מביתו.

ברוב תמימותו ביקש מרבי יהודה : " רבי, אולי תוכל לעמוד לי בחנות עד שאלך לאכול ? אחזור מיד " . רבי יהודה ענהו בסבר פנים יפות ובתמיטמות גדולה : " טוב בני, לך לאכול ". הלך היהודי לאכול, ורבי יהודה עומד בחנות הפחמים וממשיך בלימודו.

כעבור כמה דקות עבר שם רבי יעקב אבן צור, וכשראה את רבי יהודה בחנות הפחמים, שאל בתמהון : " מה רבינו עושה ? ענהו רבי יהודה : בעל החנות זיכני במצוות גמילות חסדים, שהיה צריך ללכלת לאכול, ומארחר שקשה לו להכניס כל השקים לחנות ושוב להוציאם כשיחזור, ביקש ממני שאעמוד לו בחנות עד שיחזור ".

בהתרגשות גדולה שאל רבי יעקב : " האם עד כדי כך היה חצוף ? ענהו רבי יהודה : חס ושלום, הוא אינו חצוף, רק תמים ופתי, והייתי צריך למלא בקשתו כפי שהתבאר לי מכה שנאמר במדרש על רבינו הקדוש ( רבי יהודה הנשיא ) שאמר, כל מר דימר בר נש, אנא נעביד ( כל מה שיאמר לי בן אדם, אני עושה ) שלכאורה אין לו מובן.

שאם זה מדובר במי שביקש ממנו הלוואה, או שדיבר בעדו לשלטונות וכיוצא בזה, פשיטא שרבי היה חייב, אם יש באפשרותו, כמו כל יהודי אחר, ומה חידושו של רבנינו הקדוש ?

אלא כוונתו אפילו אם יבקש ממנו אדם מתוך תמימות שאינו לפני כבודו, רבי היה מוכן לעשות. ואם רבינו הקדוש היה מוכן לעשות את זה, אני על אחת כמה וכמה ( על פי דברי רבי יוסף משאש, בספרו " נחלת אבות " א, קה ). ועוד הרבה מסופר על גודל ענוותנותו ועל העזרה שהיה מוכן להגיש לכל יהודי באשר הוא.

ההוקרה וההערצה.

ענוותנותו ופרישותו, התנהגותו וקדושתו הביאו לו הערצה גדולה מצד כל שכבות העם, ואפילו מצד הגויים. הוא היה מוחזק כאיש אלהים קדוש עד שהיו נשבעים בשמו.

מסופר שגוי אחד מפאס נסע לערי תוניסיה להסתתר, ועשה שם שותפות עם יהודי אחד שנראה נאמן בעיניו. מרוב אימון שנתן בו לא החתימו על שום שטר, ולא הייתה לו לגוי מן היהודי שום התחייבות בכתב.

מתנאי השותפות היה שהגוי נותן ליהודי כסף לקנות סחורה, ולאחר שהיהודי מוכר את הסחורה, הגוי נוטל הקרן שנתן, והריווח מתחלק בין שניהם. במשך הזמן הלכו העסקים והתרחבו, והיהודי שהיה קודם איש עני, התחיל להתעשר.

כשראה היהודי גודל תמימותו של הגוי והאמונה הגדולה שמאמין בו, נכנס בו יצר הרע והחליט לכפור ולהכחיש לגוי, ולקחת לעצמו גם הקרן וגם הריווח. כשהגיע זמן חלוקת הרווחים בא הגוי, בדרכו, לבית היהודי וביקש לערוך את החשבון על עסקי השותפות, ויחילקו את הריווח כנהוג.

והנה לתדהמתו ענה לו היהודי : " מאז החלוקה הקודמת לא נתת לי שום כסף, ואני עושה מסחר רק בכספי ". לגוי לא היו שום הוכחות נגד היהודי שיוכל לתבוע אותו לבית משפט, לכן ביקש מן היהודי שישבע לו בצדיר רבי יהודה בן עטר מפאס.

היהודי שחק בלבו וניסה הלראות לגוי כאילו זו שבועה חמורה, ובשום אופן לא יכול לישבע בה. והגוי לתומו כשראה כך, החזיק יותר ויותר בתביעתו שלא לוותר ליהודי רק אם ישבע לו בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס.

אחרי ויכוחים מרובים הסכים היהודי לישבע ונשבע בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס, שלא קיבל מהגוי שום כסף, ונפטר מהגוי. היהודי שמח בלבו וערך מסיבה לקרוביו, על הריווח הגדול שנפל בחלקו מהגוי. בתוך המסיבה ירד למרתף שהיו מאוחסנות בו סחורותיו, ובידו נר להביא יין למסובים.

כשעלה, שכח את הנר הדולק בתוך המרתף, הנר גרם לדליקה במרתף, הדליקה פשטה על הסחורה, והבית כולו עלה בלהבות, וכל בני הבית מצאו את מותם בשריפה. כששמיע הגוי מה שקרה ליהודי, שותפו לשעבר, שמח בלבו ונתן הודאה לבורא עולם וגם לצדיק עליו הוא נשען.

כשנסע הגוי מתוניסיה לפאס, לקח מתנה גדולה ובא לפני רבי יהודה ונפל עליו, סיפ]ר לו את כל מה שעבר עליו וביקש ממנו שיקח מידו המתנה שהביא לו. רבי יהודה סירב לקבל ממנו המתנה ואמר שיחלקה בין העניים ( מלכי רבנן בערכו )

עד ימינו קיים מנהג בין היהודים בעיר פאס שכל מי שמתחייב בבית דין, שבועת חרם לחבירו, מתנה עליו שיקבל החרם על יד קברו של רבי יהודה בן עטר.

מצווה להקביל פני רבו ברגל.

מרוב הכבוד, ההוקרה וההערצה שרחשו יהודי פאס לרבם, השתוקקו רבים לקבל ברכותיו, ובימי החגים לא היה אפילו אחד מוכן לוותר על ברכתו של הרב.

בימי החגים היו נוהגים כל בני העיר להקביל את פני הרב. אנשי כל בית הכנסת היו הולכים, עם גמר התפילה, לביתו של רבי יהודה בן עטר ומנשקים את ידו, והוא מברכם. למרות הטורח הגדול שהיה לרבי יהודה מזה], היה מקבל את כל הקהל באהבה. מרוב עייפות היה שם כרית על ברכיו ומניח עליה את ידו, ומי שנכנס, מנשק את ידו ומקבל את ברכתו.

הרבה מסופר על קדושתו של רבי יהודה, על חסחדותו על הנסים שקרו לו הן בחייו הן לאחרי מותו, ותקצר היריעה מהכילה כל. אך מן הראוי להביא דברי רבנו החיד"א עליו :

" רבי יהודה בן עטר, הרב הגדול והקדוש, אב בית דין ור"מ בעיר פאס, חיבר פירוש למדרש רבה בכתב יד. ושמעתי מרב אחר הי"ו שהוא היה סולת נקיה. והרב ז"ל היה מלומד בנסים וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש שלהים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה ( שכר ) מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו ונדעם הן בעוגנו חי אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו תנצב"ה ( שם הגדולים, בערכו )

אלו הם חיבוריו.

1 – חידושים ושיטות על התלמוד, עודם בכתב יד.

2 – שאלות ותשובות ופסקי דינים. שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות מרבני מרוקו, ובמיוחד בשאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", וחלקם נמצאים עוד בכתבי יד. בשנת תשמ"א נקבצו תשובות בעניינו אורח חיים ויורה דעה על ידי מכון ירושלים.

3 – פירוש על מדרש רבה, עודנו בכתב יד.

4 – " מנחת יהודה ", דרושים על התורה, נדפס במכנאס בשנת תש"ז. ובירושלים בשנת תש"ס

5 – " שיר מכתם ", דיני שחיטה וטריפות בדרך שיר, עם פירוש מבנו רבי עובד, נדפס בווארשה בשנת תרל"ט.

פסקיו של הרב, תשובותיו ותקנותיו משמשים עד היום יסוד לכל רבני מרוקו, ומאז ועד היום אין אף ספר הלכה מרבני מרוקו שאינו נזקק לתשובותיו, פסקיו ותקנותיו של רבי יהודה בן עטר.

ביום ג' בשבת, י"ט בסיון התצ"ג – 1733, נפטר רבי יהודה כשהוא כבן שבעים ושבע שנה, ומרוב הכבוד וההערצה הספידוהו במשך שלושים יום, פעמים ביום, בבוקר ובערב, וכן חיברו עליו קינות.

רבי עקב אבן צור מספר.

ובתוך ימי אבלו של הצדיק הנזכר, ראיתי בחלומי שהייתי עסוק בהספדו והייתי מקונן איזה קינות. ובא לפני לכם אחד ויגער בי, ויאמר לי, האם בקינות כאלו ראוי להספיד אדם גדול כזה ? ואען ואומר, ובאיזה קינות ראוי להספידו ?

ויהי כמשיב : היה לך להכין קינות של זהב וכסף ולקונן עליו כפי ערכו וכבודו. ולמחר בזכרי את החלום יסדתי זאת הקינה וסגרתי בתיה בפסוק זהב ( עת לכל חפץ ).

עצמותיו של הרב התגלגלו שלוש פעמים בפקודת השלטונות. עד היום משתטחים על קברו המשמש מקום תפילה לכל מר נפש, והרבה התפללו ונענו בזכותו.

רבי יהודה השאיר אחריו, בן רבי עובד, תלמיד חכם ונחשב בין רבני העיר, חיבר פירוש ל " שיר מכתם " שחיברו אביו.

נספחים.

אבנ"ר ( בלשון מליצית, כלומר המאור הגדול ) ישראל, השלם הדיין המצויין כבוד הרב יהודה בן עטר נר"ו. אותותינו אלה שאול ישאלו בשלמיה דמר כדחזי. הדא אמרא על אודות הצרה הזאת אשר באה ונהייתה מעצירת הגשמים, וצוחנין ולית דמשגח בן.

עינינו נפשנו פעמים שלוש ואנחנו לא נדע מה נעשה. ועלתה הסכמתינו לגזור תענית חמור בשני בשבת הבא, שהוא ערב ראש חודש ניסן, יהי רצון שימטיר קוד בסייעא דשמיא בגשמי רצון וברכה ונדבה. ולהוציא ספר תורה תתעלה לרוחבה של עיר, ולכן רצונינו לידע אם תעלה הסכמת האדון לעשות במחנה קודשו ( כלומר במקומו ).

אתם גם אתם , אולי נתחזק בעד עמנו, מנן ומנייהו נסתייע אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד. ואם תעלה הסכמתו עמנו יודיענו עם הרב תכף ומיד. כי מחר בחמישי בשבת גזרנו תענית להחמיר בה בחמישה דברים לבד, אך בלא הוצאת ספרי תורה.

אבל בערב ראש חודש ניסן הסכמנו שנוציא ספר תורה לרחוב העיר ולהתפלל בעשרים וארבע ברכות כמשפט ז' אחרונות. ותשובת האדון מהרה צתמח לדעת מה יעשה ישראל. נאם החותמים ברביעי בשבת , זדר ויעשה כמשפט, שנת שמונים ושלוש לפ"ק – התפ"ג – 1723, פה מתא מכנאסא יע"א ושלמיה דמר יסגא אמן כן יהי רצון.

סר וזעף יעקב בן הרב ראובן אבן צור זצלה"ה ( זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא ). משה בן הרב אברהם בירדוגו סיפיה טב. החכמים השלמים יש"ץ.

אחרי דרישת שלום מעלת כבוד תורתו באתי להשיב למעלת כבוד תורתו על עניין הנדרש, ומה אען אומר על זה מי מלה מתוקה, כי בעוונותינו לא ראיתי עת כושר לזה , מחמת מה שעובר עלינו בימים האלה, אנשים ונשים תפוסים ביד גויים אכרגא.

כי יש מי שפרע תשלומי ארבעה וחמישה בה, והנשים תפוסות בידי הגויים, לבדנה, וקול הקריה הומה הוהו בכל חוצות, וזה יספיק למחבת של ברזל. אוי לעיניים שכך רואות מתי רעב ארבעה וחמישה בכל יום. ויש שמוטלים ארבעה ימים בלא קבורה מבלי השג יד לתכריכיהן מהצועקין, ואינן נענין חבקו אשפתות.

ילדים וילדות חשך משחור וכו' אהה אוי ואבוי כל זה ראיתי ונמנעתי כל הימים האלה מלהוציא ספר תורה, רק יוצאים לבית הקברות זועקים ומתחננים, ואם גברו עוונותינו שלום, וה' הטוב בעיניו יעשה הוא יוציא משפטנו לאור כן יהי רצון.

יהודה בן עטר סיפיה לטב ויהיו עיניך רואות את מוריך, גדולי רבני מרוקו ואלג'יריה, מאת רבי משה עמאר ויהודה מסינג, ירושלים תשמ"א.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר