ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

תדמורישראל בערב

מדינת הנבטים נחרבה, אבל הדרכים והנתיבות של המסחר הבינלאומי לא נשמו, כי הצורך בסחורות הודו ותימן לא פסק. עתה הגיע זמנה של תדמור, עיר־המדבר הגדולה מצפון לדמשק, שהיתה ידועה עוד מימי תגלת־פלאסר הראשון(במאה הי״ב לפני הספירה), ונזכרת בדברי־הימים ב ח', ד׳ ואצל יוסיפום פלאוויוס. לאחר שממלכת הנבטים חרבה, נבנתה תדמור מחורבנה של נבטיה וירשה את מקומה. בניניה, מקדשיה, שווקיה וארמנותיה היו מפוארים מאוד. האגדה הערבית מספרת, כי את הבנינים הללו בנה שלמה המלך, והמשוררים הערביים מספרים, כי תדמור נבנתה על־ידי הג׳נים בפקודת שלמה. מושלי תדמור ידעו להפיק תועלת מן האיבה ומהמתיחות שבין הקיסרות הרומית וממלכת הפרתים, אף השכילו לשמור על עצמאותם ולנהל את עניניהם בהצלחה רבה, עד ששתי המעצמות היריבות התחילו מחשיבות אותם. תדמור, שירשה את מעמדה של סלע במסחר הבינלאומי, צברה הון עצום הודות לעמדת־המונופולין שלה. בני תדמור עזרו לדכא את מרד בר־כוכבא, ולכן היו שנואים על היהודים, רב כהנא אמר, יום שתיחרב תרמוד (תדמור) יעשוהו יוט־טוב, בגמרא נזכרים סוחריה העשירים. לבסוף הקיץ הקץ גם עליה, כי כוחה ועושרה עוררו את קנאתם של הרומאים. יש אומרים שהרומאים חששו שמא יתחרו בהם באסיה המלך הזריז עוד׳מה (אודינט) ואשתו בת־זבּאי (זֶנוֹבּיה). הקיסר אַבְרֶליַאן עלה על תדמור וכבשה (בשנת 272) .

בימי ממלכת הנבטים וממלכת תדמור התקיימה על יד שפך החידקל מדינה ערבית קטנה — מישן, שהיתה משועבדת לפרתים. כאן שהה בנה של המלבה הילנה מחך!ב קודם שהתגייר יחד עם אמו. בתקופת הסאסאנידים היתד. למחוז פרסי והיא נזכרת בתלמוד 23.

הע׳סאנים

הרומאים החריבו את ירושלים, את פטרה ותדמור, אך לא הצליחו לעצור את שבטי הבדוים, שהיו באים מן המזרח. וכשנתפלגה הקיסרות הרומית, וביזנטיה התחילה שולטת בקדמת־אסיה, ראו שליטיה לאחר זמן־מה צורך להקים מדינה ערבית חדשה, שתהא כוללת את השטחים שהיו שייכים לנבטיה ולתדמור, ותגן על הקיסרות מפני התנפלויות חבדוים ומסעי־השוד שלהם. לאמיתו של דבר לא היתה מדינה זו אלא מחנה נודד של בדוים משבט הע׳סאנים. לא נודע אם היתה לה עיר-בירה קבועה, ואם היה בה ישוב עירוני. יש להדגיש, שבערים דמשק, בצרה ותדמור (הקיסר יוסטיניאן ביצרה מחדש) לא שלטו הע׳סאנים. מדינתם היתה רק מעין חיץ בין הארץ הנושבת ובין הערבה. פרנסתם של הבדוים היתה על הממשלה הביזנטית: ממנה קיבל מלכם תמיכה קבועה . שני תפקידים הטילה ביזנטיה על הע׳סאנים: להגן על הקיסרות מפני בדוים אחרים (״פרא־לחצאין פוקח עיניו על אחיו הפרא למוד־המדבר») ולהתגרות מדי פעם בפעם במדינת הפרסים, כדי לחזק בלב תושביה, הסמוכים לגבול, את רגש אי־הבטחון ולהמרידם. מלכם הראשון היה אלחַראת׳, בן־דורו של הקיסר יוסטיניאַן. הקיסר הזה העניק לראש שבט הע׳סאנים את התואר ״מלך״, ונתכוון — כפי שנראה להלן— לחזק בכך את בני בריתו, שנלחמו בפרסים. מלכי הע׳סאנים היו נוצרים ונודעו כמגיני הכנסיה המונופיסיטית. וכן התנצרו רבים מבני ע׳סאן, עד שכל השבט נחשב לנוצרי, אולם אמונתם היתה שטחית. לדעת המשוררים, למדו הבדוים האלה מהנוצרים בראש וראשונה את הלכות שתית היין. מבחינת התרבות היו ירודים. השטח שהיה נתון להשפעתם השחרע עד גבול חג׳אז, ולכן היו מתנפלים לפעמים גם על ישובי היהודים שבחג׳אז.

מדינת הלח׳ם

בהקימה את מדינת העיסאנים חיקתה ביזנטיה את שיטת הפרסים, שכוננו בסוף המאה השלישית לאורך גבול ממלכתם, על הגדה הימנית של נהר פרת, את מדינת הלח׳ם, שבירתה נקראה חֹירָה. קברו של אִמְרוּ אלְקֵיס, אחד ממלכי חירה הראשונים, שמת בשנת 328 לספה״נ, נמצא בחַוְראן המזרחי. גם חירה היתה בראשונה מחנה, כפי שמעיד שמה, ורק לאחר זמן־מה התפתחה והיתה לעיר בעלת ישוב קבוע ומגוון. גרם לכך במידה מרובה גם מקומה של חירה, שישבה על היובל המערבי של הפרת, הנקרא היום אלהִנְדִי, בחלק הפורה של בבל. יהודי בבל קראו לבדוים האלה טייעי. כלומר: טועים = נודדים. השם הזה אינו אלא אתימולוגיה עממית של שם השבט טיי, שיחד עם שבט תנוח׳ היווה את רוב האוכלוסיה הבדוית במדינת הלח׳ם. לאכרים הערביים קראו ערבאי. בתרגום ירושלמי נקראים הישמעאלים סרקאי על שם אחד השבטים, שחיו בסביבות ארץ־ישראל.

תושבי חירה הנוצריים נקראו ״עִבּאד", והיו ערב־רב של בני שבטים שונים, שבאו מכל פינות ערב; לרוב היו נוצרים־נֶסטוריאנים. גם יהודים גרו בבירת המדינה. אבל הבדוים־הטייעים ובית המלוכה נשארו נאמנים לאמונתם הקדומה. גרמו לכך, מלבד אדישותם הטבעית של הבדוים לגבי ענייני דת. גם סיבות פוליטיות. מלכי פרס, שחשדו את אזרחיהם הנוצריים בנטיה לממלכת־ביזנטיה הנוצרית, לא היו מרוצים אילו התנצרו הבדוים, שתפקידם היה להילחם בממלכה הנוצרית. רק אחד מאחרוני מלכי הלחים, נועמאן השלישי, התנצר. וכמובן קיבל על עצמו את הדת הנוצרית בנוסחה הנסטוריאני. השלטונות הפרסיים לא ראו נוסח זה כמסוכן, הואיל והשנאה בין שלוש הכנסיות הנוצריות שפעלו במזרח— הנסטוריאנים,המונופיסיטים והכנסיה האדוקה הרשמית של ביזנטיה— הלכה וגדלה, הניגודים בין הנסטוריאנים והמונופיסיטים רבו מאוד במרוצת הזמנים. והמדינה הפרסית לא ראתה את הנסטוריאנים, שהיו נרדפים בקיסרות הביזנטינית, כמסכנים קיומה. יתר על כן: הדת הנוצרית־הנסטוריאנית היתה בפרס במשך הזמן כמעט לדת רשמית, והשלטונות תמכו בעדה הנֶסטוריאנית, שראו בה מכשיר מדיני במלחמה נגד ביזנטיה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר