איטליה – הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל
לעומת זאת, היו ראשי מדינות, שנהגו לגמרי אחרת. שלושה שליטים הצטיינו בנכונותם לקלוט יהודים מספרד ומסיציליה בארצותיהם : מלך נפולי, דוכס פֶרָרה והאפיפיור. כבר ב-8 באוקטובר 1492 אישר מלך נפולי, שכל המהגרים החדשים ייחשבו כבעלי זכויות דומות לאלה של שאר יהודי המלכות – כאילו נולדו במלכות זאת. בכך עודד אותם לבוא להתיישב בארצו, לבטח, יחד עם משפחותיהם, רכושם וסחורותיהם. הוא התנה כניסתם רק בכך, שיהיו במצב בריאות טוב, בלא חשש כלשהו, כלומר שלא יעלה חשש שהם נושאי מגיפה. על רבי החובלים של האוניות הוטל לערוך אינוונטרים ולרשום בהם " את שם האוניה, מניין היא באה ואת היום שבו הגיעה ; ואת היהודים לפי מקומות יציאתם בסדר נאות, ובכלל זה את שמו ושם משפחתו של כל ראש בית אב, מה עיסוקו או סוג מסחרו, וכמה בנים זכרים נלוו אליו וכמה נקבות ". על פקידי המלכות לדאוג לכך " שינהגו בהם כשורה ושלא יציקו להם בשום אופן. ליהודים הותר אפוא לילך לכל מקום שיחפצו לגור בו, ולעסוק שם בעיסוקיהם, כלומר בעיקר במסחר בסחורות שהביאו עמם, מן התיעוד ברור, שהמלך קיווה לעודד את המסחר בארצו וסבר שהיהודים יסייעו במגמה זו.
מספר גדול של יהודים ביקשו ליהנות מן האפשרות שניתנה להם ואומנם נכנסו למלכות נפולי בסוף שנת 1492 ובראשית שנת 1493. אלא שסדרה של אסונות פקדה את האזור וגרמה לכך, שקליטת היהודים בו נכשלה כישלון חרוץ. ראשית באה המגיפה, וכבר בראשית 1493 פגעה קשות באוכלוסיית המקום, ובמיוחד ביהודים,שמצב בריאותם בעקבות ההפלגה ותלאות הדרך היה פגיע יותר מכל האחרים. העדויות של בני הזמן מרשימות מאוד. באיגרת מן ה-21 בפבוראר 1493 תיאר, למשל, שגריר מילנו בנפולי לאדוניו הדוכס את החרדה מפני התפשטות המגיפה : " במיוחד בגלל המספר הגדול של היהודים, שהם ברובם עניים מרודים, קבצנים מסריחים, ועל כן יש בתכונתם לא רק כדי לזהם עיר אחת בלבד, כי אם איזור שלם.
אכן, כשתיאר איש זה את היהודים כעניים ברובם, הוא תיאר את גורלם של רבים מאוד מן הבאים, אשר מצבם הכלכלי הידרדר במהירות רבה. אף אם היו ביניהם כאלה שעלה בידם להגיע לאיטליה עם רכוש כלשהו, ועליהם השליך כאמור מלך נפולי את יהבו, לבד ממשפחות בודדות, כגון בני אברנאל, הרוב המכריע הגיע תוך זמן קצר מאוד עד לפת לחם. ואז באה המלחמה, כאשר קרל השמיני, מלך צרפת, ירד לאיטליה כדי לממש תביעות דינסטיות שתבע דווקא במלכות נפולי. מצבם של כלל יהודי המלכות, ובפרט של המהגרים החדשים, נחל אז מכה אנושית בעקבות הפרעות והביזה, שגרמו להן צבאותיו של קרל במהלך מסעו בשנת 1494. המצב הביטחוני המעורער עודד את התקוממויות עממיות, שאכן אירעו במקומות רבים באיטליה הדרומית ושעיקר קורבנותיהן היה היהודים. וכל אלה נלוותה התגברות הפעילות המיסיונרית הנוצרית במגמה להשלים את אשר החלו לעשות המלכים הקתוליים של ספרד. התוצאה העגומה של סדרת אירועים זו הייתה חיסול כמעט מוחלט של היישוב היהודי במלכות. מי שעדיין נותרו בידו אמצעים ויכול היה לשאת בהוצאות הדרך נדד מזרחה, אל עבר הקיסרות העות'מאנית. מן הנותרים, יש שנדחקו לשולי החברה וטיפחו זהות מיוחדת במינה, ספק יהודים ספק נוצרים, ספק אנשים מן היישוב ספק מחוצה לו. ואין צורך לומר שיש גם מי שבצר להם הצטרפו – באיחור של שנים אחדות ומתוך יאוש שלאחר אובדן רכושם – אל הנצרות המנצחת. על כל פנים, המעבר של גל ההגירה הזה באיטליה הדרומית כמעט שלא הותיר אחריו רושם.
שלא כבמלכות נפולי, עלה בידי מספר ניכר של גולים לתקוע יתד במדינת האפיפיור, ובעיקר ברומא. לבתי הכנסת שבעיר נוספו עתה בתי כנסת של יוצאי קשטילייא, ארגון, קטלוניה וסיציליה. לימים אוחדו בתי הכנסת של יוצא קטלוניה וארגון בבית אחד – בית הכנסת הקַטַלַנִי. אף בשמותיהם של בני רומא, שלימים נמנו עם המיוחסים, ניכר שהייתה קליטת המהגרים מוצלחת. במיוחד נודעו ביניהם בני משפחת קורקוס – Corcos ועזכריאל – Ascarelli ( עז כראי אל ), שיצאו מהן רבנים ומנהיגים לקהילה. נראה שלכך סייעה מאוד העובדה, שכאמור נמצא ברומא ציבור ניכר של ספרדים, נוצרים ו " נוצרים חדשים ", כלומר יהודים לשעבר, שהם או אבותיהם המירו לדת הנוצרית תחת לחץ הרדיפות, אך שמרו בלבם אמונים ליהדות ובמידה מסוימת ניהלו " חיים כפולים.
הם נהגו כנוצרים כלפי חוץ, כלומר, הלכו לכנסייה, השתתפו בטקסים נוצריים, חלקו כבוד לסמלי הנצרות, וכדומה, ואילו בבתיהם נהגו ככל האפשר כיהודים, נמנעו מאכילת טריפות, שמרו על החגים היהודיים, נמנעו מאיזכורים מפורשים של ישו הנוצרי ושל מרים הבתולה וכדומה.
הללו הצליחו כנראה לצאת מספרד עם רכוש ניכר עוד לפני גזירת הגירוש ותפשו עמדות חשובות בחברה של רומא. היה אפוא טבעי, שהמהגרים החדשים יסתייעו בהם בקליטתם. אין אנו יודעים עדיין בבירור כמה היו יוצאי ספרד, שהצטרפו לאוכלוסייה היהודית הוותיקה ובכלל כיצד לאמוד את התוספת הדמוגרפית. על כל פנים, נראה שלא הייתה בעלת ממדים גדולים במיוחד. גם כאן, אף שההגירה החדשה הותירה רושם של ממש, בוודאי לא גרמה שידוד מערכות כללי, כפי שרשאים היינו לצפות אילו היה מדובר בהמונים. לא נרשמו מאבקים חריגים לתפישת ההנהגה בקרב הקהילה, אף לא מחלוקת במידה חורגת מן הרגיל בין " הלועזיים ", כלומר היהודים ממוצא איטלקי, לבין הללו שהיו ממוצא אשכנזי או צרפתי. הוא הדין במקומות אחרים, שפתחו את שעריהם בפני הגולים, ובראשם דוכסות בית אֶסטֶה , Este שבירתה פֶרָרָה.- Ferrara אולם גם בעיר זאת לא נקלטו תיכף אחרי הגירוש מספרד כי אם עשרות מעטות של משפחות.