גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאו הי"ז-י"ח-דן מנור

גלות וגאולה-דן מנור

ואמנם במקום אחר הוא קובע בפירוש, כי על מאורעות תק״ן – 1790 – נאמר בתורה: ״וקם העם הזה וזנה ומצאוהו צרות רבות ורעות <דב ל״א; ט״ז>. ומיד הוא עובר לתאר בנוסח כותבי רשומות את המצב ששרר לאחר הפרעות. ״במקום לבושים ומצעות הוכרחנו לישב על מחצלת בלוייה […] והגם שדחקנו עצמנו ורוצים לקנות לכסות מערומינו היינו מתייראים שמא ישלולו פעם אחרת״. בשני המקומות מתפרשים אצלו כתובים מן התורה על רקע המציאות של זמנו. יתרה מזו, בפירושו למגילת איכה הוא מעיר, כי פסוקים אחדים במגילה יכולים להתפרש רק על רקע מאורעות תק"ן. ואלה דבריו במלואם על הכתוב ״בכה תבכה (איכה א׳ ב׳>: ״בכה תבכה בלילה כאשר היינו בחצרות הגויים השוללים אותנו וברחנו מהם אליהם כאשר היו שומעים שום אחד בוכה על ממונו ועירום בניו היו דוחים אותו לאמר כי הוא בוכה ומתחנן לאל לנקום נקמתם״. מן הדברים האלה ניתן להבין, כי הקושי שבו מתלבט המחבר בפסוק זה כפרשן, מתייחס למועד הבכי. היינו, מדוע נאלצה כנסת־ישראל לבכות דווקא בלילה לפי המקונן המקראי? הקושי הזה מתיישב על רקע אווירת האימים, שעה שקרבנות הזוועה פחדו אפילו לבכות בגלוי על גורלם שמא יבולע להם על־ידי צורריהם, אשר ראו בבכיים זה מעין זעקת־שבר ותביעת הצדק. יוצא אפוא כי הנאמר כאן בקינה המקראית, לדידו של המחבר, אינו מתייחס לאסון הלאומי שפקד את האומה בזמן החורבן, אלא לאסון שפקד את הקהילה היהודית במרוקו בזמנו של המחבר.

בפירושו לכתוב אחר(איכה א׳), שגם הוא בעל אופי אנכרוניסטי, הוא מתאר תופעה מעניינת מאותה אוירת פרעות של שנת תק״ן. היהודים הניחו את כל תכשיטיהם במקומות גלויים על מנת למשוך אליהם את עיני הפורעים, ולמנוע על־ידי כך חילול בתי־הכנסת וביזת כלי־הקודש: ״ידו פרש צר על כל מחמדיה <שם> ולמה כי ראתה גויים באו מקדשה. בז בעיניה כל יקר תבל ולא חששה להסתיר כלי חמדה״. אמנם הדברים נאמרו על בני ירושלים בדור החורבן, אך זהו, כאמור, יסוד אנכרוניסטי, ואין ספק שמתוארת כאן תופעה מחיי בני דורו של המחבר בזמן הפרעות, אשר הפקירו את תכשיטיהם לשם הצלת כלי־קודש שהיו בעיניהם יקרים יותר. הם פעלו, כנראה, בהתאם לצו התלמודי: ״כל כתבי הקודש מצילין אותם מפני הדליקה״, ומאורעות תק״ן הם אכן ״דלקה״ גדולה. כאן ראוי להעיר, שמאורע טרגי זה הותיר את רישומו בקרב בני הדור במידה כזו, שאפילו ספרי עיון, שכתיבת כרוניקות אינה מעניינם, הם נוטים להעלות זיכורונת מן המאורע – כל איש מנקודת ראותו. אלא שהדברים רשומים על־פי־רוב בהקדמות או בפתיחות ולא בגוף החיבור. בהקדמה לחיבור יד משה – רשימה אוטוביוגרפית לכל דבר – מסופר, בין היתר, על החורבן הנורא שהותירו הפורעים אחריהם בעיר אצוירא (מוגדור, עירו של המחבר. וכה הוא מספר: ״ובהגיעי לשם ערבה כל שמחה ותושייה נדחה ממני. לא יסופר מרוב כל התלאה על הגזרה הבאה על כל היהודים שם בקום עליהם חיל גויים מלך רע מר וקשה אשר הרג ושרף כמה וטפם וחילם היה לבז […] יום הזה תאמרנה חשכין אנחנא [אנו חשוכים] לב רגז נגוע ומוכה אין שריד ופליט מהצר הצורר. ותבוא בלאט כתותי מכתת שיעוריה [הכוונה היא שהקהילה כתושה כליל] על כל דבר פצע כי כל הא [אולי צריך לגרום: כי על הא] ודאי החדלתי את דשנילא אכלתי באוני. גם תפוח ותמר מוצא אני מר בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר״ <דב׳ כ״ח ס״ז>. הדברים הובאו לא על מנת להכריז על חידוש כלשהוא מבחינה היסטורית, אלא בשל לשונם המליצית המתארת את המיית הנפש, יותר משהיא מתארת את פרטי המאורע, וכל תיאור מליצי כולל, מניה וביה, עמדה פרשנית של המחבר. זאת ניתן לראות מכמה זכרי־לשון מקראיים המעוררים אסוציאציה של עתות משבר אחרים מן העבר.

חיבור אחר שבו רשומה כרוניקה על המאורעות האלה, מזווית־ראיה אחרת, הוא מנחת העומר לר׳ עמור אבוטבול. בהקדמה שחיבר ר׳ שלמה אבוטבול לחיבור זה, הוא מביא את עדותו של ר׳ יעקב עטייה על עלילות הגבורה של יהודי דאדס, אשר עמדו בפרץ נגד הפורעים. על עדות זו מגיב בעל ההקדמה בדברי שבח על עמידתם האיתנה של יהודי דאדס, אשר הגנו בחירוף־נפש על חייהם ורכושם, בניגוד למורך־לבן של הקהילות העירוניות. בשורה זו על יהודים המשיבים מלחמה שערה הסבה קורת־רוח למחבר. כפי שהוא כותב: ״וששתי כעל כל הון על הבשורה הטובה שעדיין יש בזמננו גואל ומושיע בישראל לעמוד נגד אויבינו בלי יראה ופחד כאבותינו הקדושים. ותמהתי מאין זכותם לכל הכבוד הזה לעמוד בזמן הזה נגד אויבינו להלחם בהם בחרב ובחנית.

כאן יש להעיר על נקודה אחת שאינה קשורה ישירות לנושא של פרק זה, אך היא תעסיק אותנו בדיון על הגאולה. השוואת גבורת המגינים כאן בדורו של המחבר לגבורת אבותינו הקדומים שידעו להלחם בחרב ובחנית, והכתרת עמידתם  נגד הפורעים כתופעה הראוייה לכבוד, הן ביטוי להתרסקותו של המחבר על העבר המדיני המפואר של האומה. הבעת הערצה לגבורה פיזית, מפיו של איש הרוח כמו המחבר, מזכירה במדת מה את הערצתו של ר׳ עקיבא לבר כוכבא. ויש בכן סימן ברור לחיוניות טבעית. על בסיס רגש חיוני זה, שקינן, כנראה, גם בלבותיהם של אחרים מסוגו של המחבר, אפשר להבין את הכמיהה לשאיפות המדיניות, ואת השאיפה לנקם בגויים העוברות כחוט השני בדיוניהם של כמה מחברים על הגאולה, עניין שעליו עוד נרחיב את הדיבור בהמשך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר