כו. מנהג בעיר ארבאט וקאזא-בלאנקא וכו',-נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים
כו. מנהג בעיר ארבאט וקאזא-בלאנקא וכו',
ביום שב׳׳ק של שבעת ימי אבלות וכן בליל פקידת השבוע והחודש והשנה, קהל בית הכנסת וקרוביו ואיזה ת״ח ועניים מתקבצים ולומדים שם שני של פ׳ השבוע ואומרים קדיש. ולומדים הפטרת שובה ואומרים קדיש. ולומדים שעור מאדרא זוטא או איזה דפים מזוה׳׳ק ואומרים קדיש, ולומדים שם הנפטר באלפא ביתא וגם אומרים באלפא ביתא בר פלונית שמזכירים שם אמו, ועושים השכבה לנפטר. ויש עושים סעודה קטנה, פת כיסנין וביצה ודגים ושכר ויין, ובסוף הסעודה עושים השכבה לנפטר ולנפטרת ומחלקים צדקה לעניים ולת״ח. ובכל המערב עושים לומדי תורה בשלש פקידות וסעודת ביצים ודגים ופת כיסנין, ומזמינים לת״ח ולעניים ולכל קרוביהם ולבני אדם הרבה.
וטעם סעודה זאת מצאתי בעלה כ״י, וז״ל: הרה״ג מוהר״ר יעקב חיים ישראל אבולעפייא זלה״ה, אמר טעם פשוט להסעודות אשר עושים בפקידות השבוע והחודש והשנה. היות דידוע שהאדם מורכב בעוה״ז מרוחניות וגשמיות — מנשמה וגוף, לזה מזונותיו נתקן מדברים גשמיים הם יבולי הארץ מכל מיני מאכלים. ורוחניים הם ברכות ומצות ולימוד התוה״ק וכו׳. ביען שאדם לפעמים אינו נזהר בחייו ולפעמים נהנה מהעוה״ז בלא ברכה. או שנהנה מסעודת הרשות וכו׳ או מתבטל מד׳׳ת וכו׳, ואז נהיה פגם ח״ו ברוחניות וגשמיות האדם הזה. ומה גם אם ח״ו החטיא את הרבים, בשני פנים ופרטים אלו, לזה נהגו בכל תפוצות ישראל לתקן קרוביו של הנלב״ע הפגמים הללו באופן זה. שע״י קבוצת האנשים והתלמידי חכמים הלומדין לעילוי נשמת קרוביהם הנלב׳׳ע, נתקן פגם הרוחניות. וע״י הסעודות והאכילות שנותן להם לאכול ולברר, אז בזה נתקן לו בחינת הגשמיות שנפגמה. והואיל והאכילה הזאת באה בגמר הלימוד, לזה תקרא סעודת מצוה. ובפרט כשיש בה ת״ח, כדרשת חז״ל ע״פ לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, שכל הנהנה מסעודה שיש בה ת״ח כאלו נהנה מזיו השכינה. א׳׳כ עי״ז נתקן מה שנהנה ואכל בסעודת הרשות.
וע״י שרבים המשתתפים במצות אז נתקן לו גם מה שגרם להחטיא את הרבים ח״ו, הואיל ולסבתו היה קיום המצוות הללו ע״ י קרובים הלומדים ומקיימים מצות לימוד התורה ובמצות הנאתם מסעודה ומצוות הללו, ע״י נתקן מה שפגם ברוחניות ובגשמיות. ואך! אם תמצא לומר שלא פגם ברוחניות ובגשמיות, מ׳׳מ עי״ז מוסיף לו כח לעילוי נשמתו בעוה״ב בכל הפרטים הנז׳ שהיה כלול מהם בחיותו, ולזה מנהג קדוש הוא בישראל. ונהגו ג״כ לעשותו מדי שנה בשנה ביום פקידת האדם הנלב׳׳ע, להצילו מן הדין ולסייעו לעלות למדרגות הראויות לו. כידוע שבכל שנה ושנה ביום הפקידה, האדם נידון בב״ד של מעלה להעלותו למדרגה יותר עליונה, ונידון על דברים ועוונות יותר קלים ונענש עליהם, כנז׳ בשער הגלגולים, הקדמה כב דף כא ע״ב, וז״ל: כי כפי ערר המעלה שמעלים אותו צריך שיזדכך יותר אפי׳ בדקדוקי מצוה כחוט השערה, ע״כ. ולזה להצילו עושים כל זה ולסייעו ג״כ לזכות למחיצתו, ובפרט בנתינתם צדקות לעלוי נשמתו להלומדים ולתלמידי חכמים ולאביונים, ובפרט לעניי וחכמי ארץ ישראל הקדושה ע״כ. ושמעתי ממשכיל אחד ששמע משם הראשונים, דטעם סעודה זו כי הנפטר אפשר שבהיותו בחיים במשאו ומתנו עם בני אדם נשאר בידו משלהם והוי גזל בידו, ועכשיו כשאוכלים בסעודה זו ואומרים נפשו צרורה בצרור החיים עושים לו מחילה [וראה להלן ערר קבר, מ״א, מ״ע].
כז. מנהג יש נוהגים שלא לטעום כלום ולא לשתות אפי׳ מים בבית האבל כלל, ומתרחקים מזה כבורח מן הנחש. ואומרים הטעם לפי שאירע להם או לאבותיהם או לבני משפחתם, שאיזה פעם נתאבלו אבלות תכופה על שני מתים שמתו להם זה אחר זה ועירבו האבילות. לכן אין להתערב באכילה ושתיה עם האבל כיון שעירבו האבלות. ואין זה טעם נכון כי שומר פתאים ה׳. וודאי הטעם דנשמרים שלא לאכול מלחם האבלים דאמרו חז״ל דשורה רוח רעה על לחם האבלים ולחמם טמא, לכן נמנעים מלאכול מלחמם. וכן נזהרים שלא ליקח מבית האבל מאומה כל ימי משך שבעת ימי אבילות אפי׳ אש להדליק התנור. וכן ראיתי בספר אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עב ס״ד, משם אליהו רבה, על או״ח סי׳ רכד, והובא בחי׳ רעק״א, סי׳ שעו, משום שרוח רעה שורה עליהם כל שבעת הימים, עי״ש שהאריך בזה. וראיתי בליקוטים שבסוף ס׳ ליצחק ריח, בליקוטי יור״ד, מערכת א, אות ד, וז״ל: טעם המנהג שאין לוקחים שום דבר גדול וקטן מבית האבל כל משך ז׳ ימי אבילות, משום רוח הטומאה ששורה ז׳ ימים, וישראל קדושים הם ולא מטמאין בכל אלה. ועיין לחה״פ, יור״ד בק׳׳א, סי׳ שעו, ועיין בם׳ כף החיים הבבלי, סי׳ רפד, אות מה—מו, דכי הטעם מפגי רוח רעה שורה על לחם האבלים. ובס׳ יוסף אומץ, דף קצב, כתב קבלתי ממורי הגאון מוהר״ה סגל ז״ל: מה שנוהגין שלא ליקח מבית האבל שום דבר תוך שבעה אין לו שום עיקר בעולם, וטעות זה בא מהא דכי הפוסקים המשאיל חלוק לחבירו לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל, עכ״ל,