" פלשתינה " תקדים של טרף

מאז ומקדם

בדורות שחלפו בין פירוקה של המדינה היהודית הריבונית בידי רומא לבין הפלישה הערבית עמד היישוב היהודי ״כשהיה… לפני אבדן העצמאות, ועיקרו חקלאים ובעלי־קרקעות״. היישוב היהודי – שלפי יוסיפום מנה בין שבעה לחמישה מיליונים ב־70 לספה״נ – עדיין היה מונה כשלושה מיליונים, אף שהמוני המונים של יהודים הוגלו או ברחו סמוך לפני מרד בר כוכבא ומפלתו. לפי מספרים רומיים נפלו קרוב לי600,000 מן היהודים בלבד בעת המרד ההוא, אך היהודים הצליחו להישאר בארץ ולעשות גדולות אחרי־כן.

לפרקים חל שינוי בדרגת חשיבותם של המרכזים השונים לחיים היהודיים – אחרי מרד בר־כוכבא נעתק גרעינו של היישוב היהודי למשך זמן־מה אל הגליל. אבל משהכירו הרומאים בכהונת הנשיא ליהודים, העוברת בירושה, כ״הסמכות… העליונה״ לכלל היהודים בקיסרות, המציאו ליהודים שלא במתכוון מרכז דתי מדיני שלמעשה שימש תחליף – אם גם מעולם לא נעשה בר־מֶצֶר – לבית־המקדש שחרב. התוצאה היתה שהזדהות היהודים עם ארץ־היהודים עמדה בתקפה.

כמו שהיתה הוועדה המלכותית הבריטית עתידה לסכם ב־1937, מקץ קרוב ל־2,000 שנה,

תמיד… מאז נפלה מדינת היהודים היו מספר יהודים יושבים בארץ־ישראל… עולים חדשים הגיעו מזמן לזמן… [ו] התיישבו בעיקר בגליל, בכפרים מרובים, ופשטו צפונה לעבר הלבנון, גם ישבו בערים צפת וטבריה.  לפי ידיעות מתקופות שונות בהיסטוריה הצליחו כמה מובלעות יהודיות להישאר על מקומן משך אלפי־שנים. במאות השלישית והרביעית היו היהודים רבים ביהודה־ היא־גם־פלשתינה והנוצרים מועטימיביחס. והיה גם רגע חטוף ונדיר של שלוה. ההיסטוריון דה־האס כתב כי

המזרח נשם לרווחה, וזכה אפילו לתקופה של שלום אמת בימי שלטונו של אלקסנדר סוורוס (222-235)… נטיות־לבו זיכו אותו בכינוי ארכיסינאגוגוס, כלומר רבי. הוא חיזר אחרי היהודים, ואמו, יוליה מאמה, הגנה על אב־הכנסיה הגדול אוריגנס. רוחב דעת זה נתגלה אפילו בארמון הקיסרי, שבו היו תמונות של אורפיאוס, ישוע ואברהם תלויות זו בצד זו. אך הפרופיסור לואיס מזכיר לנו כי

בארץ ישראל סבלו היהודים – שעדיין היו גורם חשוב, אם גם שוב לא שוב לא רוב האוכלוסיה, – עוד יותא מאנשי המינות חנוצר״ם מן הדיכוי הביזנטי, ולא הגו חיבה יתירה לאדוניהם'.

 ״האדיקות הקנטרנית״ של ביזנץ המתעצמת קיצצה בזכויותיהם המדיניות, האזרח­יות ואפילו הדתיות של היהודים במאה החמישית. הרוורנד פארקס מסכם שעד שפלשו הפרסים לארץ ב־611 לספה״נ כבר התנסו היהודים ברדיפות ממושכות עד כדי כך ש״יהודי הגליל נתנו עזרה ניכרת לפרסים״ – וזו התבטאה, לפי האומדן, ב־20,000 עד 26,000 חיילים יהודים. הכיבוש הפרסי הסתיים לאחר חמש־עשרה שנה.

ערב כניסתם של הערבים לארץ־ישראל חזרו הנוצרים וכבשו את הארץ למשך זמן קצר ב־629 לספה״נ. הואיל וקודם שיתפו היהודים פעולה עם הפרסים, ״לא ביקשו אנשי־הכהונה בירושלים אלא נקם״, ובהשפעתם נערך ״טבח־דמים… ביהודים״.

לא הנוצרים ולא היהודים לא תפסו שבעוד שנים ספורות תבוא הפלישה הערבית ותשים קץ לשלטון הביזנטי, ורבים מאותם תושבים שקיבלו עליהם פעם את עולה של ביזנץ סופם שיאמצו להם עכשיו את לשונם ואת דתם של הערבים, ולשעה קצרה אף את שלטונם.

כשאנו חוזרים וסוקרים את ההיסטוריה של הכליפויות הראשונות – וחובה עלינו לעשות זאת, שהרי תקוותיהם ויומרותיהם של הערבים היום, והאמונה המקובלת בתהייתם הקרובה לבוא, מסתמכות במידה שווה על ההיסטוריה העתיקה – מוצאים אנו כי תקופת הממלכה הערבית לאמיתה קצרה היתה להפליא. ערבים משלו בערבים ובאמצעות ערבים, באמת־מידה קיסרית, משך פחות ממאה שנה. המדובר הוא רק בכליפות של בית אומיה – תקופת דמשק ולא עוד. כך הזים ההיסטוריון דוד גיורג׳ הוגארת בי1877 את הטענה התעמולתית הערבית החדשה ביחס שארץ ישראל היא ארץ ״ערבית״ זה ״אלפים בשנים״. סופרים ערבים דגולים אמרו על הוֹגארת שהוא ״אחד מגדולי המומחים בדורו להיסטוריה ערבית״. הרוורנד ג׳יימס פארקס הסכים כי

התקופה שבה שלטו בקיסרות מדמשק ואפשר לקרוא לה קיסרות ״ערבית״ נמשכה פחות ממאה שנה, ועוד בתוך אותו פרק־זמן קצר החלה לשקוע.

 גם ההיסטוריון הערבי הדגול, פילים חִתי, הסביר, בעמדו על אותה שקיעה, איך ״נמהלו״ הפולשים ה״ערבים״ על־די גֵרֵי־האסלאם:

על־ידי נישואי התערובת שלהם עם גזע הכובשים סייעו למהול את הדם הערבי, ובסופו של דבר הבליעו את היסוד ההוא בתוך תערובת הגזעים השונים. …הפולשים מן המדבר לא הביאו עמהם שום מסורת של חכמה, שום מורשת של תרבות, לארצות שכבשו.

השלטון ה״ערבי״ באשר־הוא כרע תחתיו עוד לפני 750 לספה״נ. לדברי חתי, זמן קצר לפני אמצע המאה השמינית עלה לכס בית־אומיה כליף שנולד לאם שפחה.. שני הבאים אחריו, האחרונים לשושלת, גם הם היו בני שפחות… העובדה שמשפחת־המלוכה לא יכלה עוד להשתבח בדם ערבי טהור היתה סימן להתרופפות המוסר בכל החברה כולה. חתי הצביע על הגורם ההרסני של לוחמת השבטים, שתרם תרומה כבדה לדילדולה של ארץ־ישראל.

מעמדו של בית אומיה, שהתרופף מחמת ירידה זו, התערער עוד יותר בגלל הפילוג המחריף־והולך בין השבטים של צפון ערב לשבטי ערב הדרומית. נטייה, גזעית זו לבדלנות, שנתנה אותותיה עוד בימים  שקודם האסלאם, שָלמה עכשיו והיתה העילה למחלוקות אין קץ.

אפילו אותם ההיסטוריונים המהוללים ביותר בפי הערבים העלו מימצאים הסותרים במפורש את טענותיהם של הערבים לזכות היסטורית של ריבונות על אדמת ״פלשתינה״. הערבים מעולם לא נתנו שם משלהם לארץ שעכשיו הם טוענים לבעלות עליה. מעולם גם לא היתה פלשתינה מדינה עצמאית, כשם שלא היה שלטון ״פלשתינאי״. השם ״פלשתינה״ ניתן לארץ יהודה, כזכור, בידי הרומאים, כאשר ניסו הכובשים הרומאים לשווא לבער מן הארץ את היהודים ה״לאומנים״, קשי־ העורף.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר