טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר במדבר – פרשת "בהעלותך". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר במדבר – פרשת "בהעלותך".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה –

יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב).

"שלך – גדולה משלהם" (רש"י).

"הרי כל יום כעושה מחדש – שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה… ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות" (רבנו "אור החיים" הק').

החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,

               סמל לקיום מצוות מתוך התחדשות והתלהבות (זוהר הק' ורבנו אוה"ח הק')

פרשת המנורה נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת. על כך אומר רש"י ע"פ המדרש: "חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

רבנו "אור החיים" הק' שואל, מדוע במצוות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'? על כך עונה רבנו: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת, לבין חכמים: האם בתי הנרות בקני המנורה ניתנים לפירוק מהמנורה, או לא ניתנים לפירוק, ורק ניתנים להטיה כך שיוכל להטיבם ולנקותם לפני ההדלקה.

רבנו אוה"ח הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:

א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במדבר ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".

ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. עיין ברש"י שם.

ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים:  "דבר" וכן "ואמרת". לצורך מצוות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה…

רבנו אוה"ח הק' מסביר בהרחבה את חשיבות מצוות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים.

 רבנו אוה"ח הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, כלומר את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".  

מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה. לכן, סביר להניח שמצוות ההדלקה היומית של המנורה, היית מתוך חונכות, התלהבות והתעלות בבחינת "בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.   

 כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזין אותה ממקומה".

רבנו מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצווה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו אוה"ח הק' במדבר ח א-ב).

רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגומר, ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר, אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".

הזוהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצווה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה" רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במדבר ח, ג).

.רבנו אוה"ח הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"

רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.

רבנו אומר בהמשך:  "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלוקי – חפצתי".  את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי, ותורתך בתוך מעי…', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאוה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב:  "… מבשרי אחזה אלוקה" (איוב יט, כו). ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף זאת. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.

המילה אדם – א' = אלופו של עולם. דם' = החלק הגשמי באדם.

.לאור דברי רבנו "אור החיים" הק', ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.

הרי לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'. אלא, החידוש כאן: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה מידי יום,

מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות, כאילו הייתה בשבילו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.

מוסר השכל: לאור דבריהם הק' של הזוהר הק' ורבנו "אור החיים" הק', ניתן לומר:

כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים,

עלינו להתכונן בבחינת "תיכון תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),

 כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה,

 ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, וכן מתוך שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה.

התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון {מתוך תפילת שמונה עשרה).

המנורה וסמליה המטפוריים:

 חשיבות לימוד התורה מתוך התלהבות.

בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), וכן כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה בבחינת: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). התורה גם נמשלה לאור, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג).

כלומר, קיום מצווה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. כידוע, אדם העושה עבירה, מקזזים לו במצווה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת בקיום מצוות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.

גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".

מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצווה ותורה אור".

את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשה "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא "עד שתהא שלהבת עולה מעליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט עד שנתעלה כשלהבת.

רבנו "אור החיים" הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה. וכדברי קודשו:

"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד, וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו" (רבנו אוה"ח שמ' טו' כו').

מוסר השכל: את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה והתלהבות רבה, לשם שמיא, ותוך בירור מוסר ההלכה.

 בחלק מהשיעורים בבתי כנסת, ישנם בודדים המחכים  עם סטופר ביד לדברי רבי חנניא בן עקשיא …

המסמל את סיום השיעור.  זו לא הדרך – היות וכל תוספת תהיה ברוכה, כמנורה הטהורה.

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

        וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במדבר י לג).

"ויסעו מהר ה'

          סרו מאחורי ה' – כתינוק {ילד} הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"ב).

אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא), במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר המראות של מעמד קבלת התורה בהר סיני, המשיכו ללוות את העם.

'ויסעו מהר ה'…":  מהביטוי הנ"ל,  בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חייא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו.  וזו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו', עליהן נלמד בהמשך בספר במדבר.

במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות אחד עשר יום, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

  הרמב"ן מסביר את המדרש:  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

 הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

הקב"ה הרי הודיע להם, שהמסע יהיה ישירות לארץ ישראל: "ה' אלוקינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דברים א, ו). כלומר, הקב"ה ביקש מהם לעלות לארץ ישראל.

ה"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".

"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך. ובנחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).

"הליכת ישראל במדבר –  לברר ניצוצי הקדושה

                    השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו אוה"ח הק'. י, לה).

רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במדבר יא, א).

רבנו ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".

"ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל בג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:

"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם).

ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.

לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':

"קומה ה' ויפוצו אויבך – הן הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י,  מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.

"וכנגד בחינת הרע  – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".

וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.

מוסר השכל:

את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר' המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו. כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".

יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,

נובע משתי מצוות מרכזיות:

אי אהבת התורה {רמב"ן}. ב.  "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.

מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו (זכריה. ב, יד – ד, ז מתוך ההפטרה).

המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב … ושבעה נרותיה עליה".

המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר ה'".

הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה. (נחמיה ד, א – ב).

הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". וגו'" לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר ה' אל זרובבל לאמור:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".  המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.

המלאך אומר לנביא : "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור,  והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול". יהפוך "למישור" ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.

 גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים…" וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב" עונה המלאך: "אלה שני בני היצהרהעומדים על אדון כל הארץ".

עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים, והמושבים תעשה את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם כדי להוביל לאחדות המחנה בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו".

"אלה שני בני היצהר העומדים על אדון הארץ".

שיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית  (מתוך ההפטרה).

שני הפסוקים הנ"ל מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כפירושו מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו", לכן הנביא פונה לשני המנהיגים: המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר מבית דוד המלך שהקב"ה מבטיחו שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" (מצודת דוד לזכריה ד' ו') כמו כן, הוא פונה למנהיג הרוחני – הכהן הגדול לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. הם מכונים:  "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי דש"י.

המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז  התורה.

גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע.

אחד הפ' המרכזיים בהפטרה אומר: "מי אתה הר הגדול…". לדעת "מצודת דוד", מדובר "על מלך גוג… לא יהיה בך כוח לעכבו… מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד.

           "ותדבר מרים ואהרן במשה…" (בהעלותך יב, א-) 

גדולת משה רבנו בנבואה –

בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו "אוה"ח הק'.

בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו, ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה. רואים שאין לאיש ביטוח על לשון הרע. על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים". מרים  לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו מחויבים לזכור בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אחרי תפילת שחרית.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב "וישמע ה' והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – "והנה ידו מצורעת, לא כן אהרון ומרים.

הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במדבר יב, ו – ח).

 רבנו אוה"ח הק' מסביר בהרחבה "ג' דברים בעניין הנבואה.

 א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. פירוש, אם יתנבא בכל עת שירצה… ג. השגת בחינת הדיבור…" כדברי קודשו.

בהמשך מרחיב רבנו על השוני בין משה רבנו לשאר הנביאים.

את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:

הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי".

הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתיחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".

הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.

לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".

וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.

"… ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במדבר יב, ח). רבנו "אוה"ח הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו…" כדברי קודשו. כמו כן, למרות שלדעת רבנו, משה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

"ויצעק משה אל ה' לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה כפי שנאמר ע"י אהרון "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".

פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"

"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.

"אראנו נפלאות"

לרבנו "אור החיים" הק' – וחכם יצחק יאיר אלעסרי שליט"א.

"לסרי" או "אלעסרי". הבעיה נפתרה, בזכות רבנו "אור החיים" הק'.

על כך נאמר:"אין שמחה כהתרת הספיקות".

הרב יצחק יאיר אלעסרי שליט"א, משמש כראש כולל רמח"ל בכותל המערבי שריד בית קודשנו.

 הרב ביקש לדעת מהו הכיתוב הנכון של שם משפחתו, האם זה "אלעסרי" כפי שהוא חושב שכך צריך להיות, או "לסרי" שזה כנראה קיצור השם כתוצאה מהשפעת התרבות הצרפתית ששלטה אז במרוקו.

הרב ידע שאחד מאבות אבותיו בשם הרב משה אלעסרי זצ"ל, קבור בהר הזיתים במתחם "אור החיים" הקדוש. הרב חשב שכדאי למצוא את הציון, ואז לראות את הכיתוב של שם המשפחה על המצבה, ובכך תבוא פרשת שם המשפחה על מקומה בשלום, "לסרי" או "אלעסרי". לאחר חיפוש בין הקברים שלא נשא פרי, הוא חשב שפלאי הטבע עשו את שלהם, והכיתוב מעל המצבה נמחק.

במחשבה שניה, הוא החליט לפנות לרבנו "אור החיים" הק' הקבור בסמוך, שישא תפילה למלכו של עולם שיאיר את עיניו וימצא את הציון של שאר בשרו.

בתום התפילה בציונו הק' של רבנו אוה"ח הק', הרב לסרי לקח מגרדת והחל לגרד את המצבה הראשונה שנקראה בדרכו אחרי התפילה, כשבראשו ממשיכה להתנגן התפילה בציון הקדוש של רבנו חיים בן עטר זיע"א.

"מה רבו מעשיך ה'" – ומה רבו חסדיך ה' על העוצמה הרוחנית שהאצלת על צדיק אמת כמו בעל ה"אור החיים" הק' שגם אחרי מותו – תפילתו מתקבלת לפניך ברצון" – פרצו מגרונו של הרב יצחק יאיר כשראה את שם הרב משה אלעסרי ניצב במלוא הדרו על הציון.

הכיתוב על הציון כלל גם מכתם מחורז בזו הלשון: "נשא פנים – מלא מכאובים – ללא בנים". ה' תמוז תרס"ו. {עשרה ימים לפני יום ההילולה של רבנו אוה"ח הק' ב-טו בתמוז}.

הרב הודה לקב"ה ולעבד ה' רבנו "אור החיים" הק' על "המציאה", היות וכך יוכל לומר עליו קדיש ביום האזכרה. כאמור, ובפרט שהאיש נפטר ניפטר ללא בנים. הרב גם דאג להציב עליו מצבה חדשה, וכן זימן את שבט אלעסרי שיראו במו עיניהם את שם משפחתם האמתי "אל-עסרי", וסיפר להם איך הדברים התגלגלו בזכות רבנו אוה"ח הק'. אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם". וכן, הותרו הספיקות בבחינת "אין שמחה כהתרת הספיקות".

משפחת אלעסרי ידועה ומפורסמת בזכות הצדיק האלוקי רבי מכלוף אלעסרי זצ"ל מבית שאן, אליו נהרו רבים להתברך. לפני עשרות שנים, זכיתי לקחת את א"מ ע"ה ביחד עם אמו"ר ע"ה לרב אל-עסרי זצ"ל שבירך אותה.

 בנו של הרב וממשיך דרכו רבי יוסף אלעסרי שליט"א, שימש כרב ראשי של בית שאן, וגם הוא היה מלומד בנסים אליו פנו רבים למזור. שם אחר מאותה משפחה, הוא המרצה המפורסם מטעם ארגון "ערכים", הלא הוא הרב מיכאל אלעסרי שליט"א המופיע בכנסים בכל רחבי הארץ ובעולם, בנושאי חינוך וזוגיות וכו'.

לפרסומו הרב הוא זכה, בזכות הרצאותיו התורניות המושכות קהל, היות והן מתובלות בהומור מחיי המשפחה.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

"וברך ה' לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך". וכן "כל המחלה אשר שמתי במצרים – לא אשים עליך – כי אני ה' רופאך" לכל חולי עמו ישראל, ובכללם אילנה בת בתיה. יונתן בן קרן. משה בן זוהרה.

 ברשותך, ויכלול בברכות האלה את אשתי היקרה שולמית בת עיישה בן נאיים .שעברה ניתוח קשה מאוד…א.פ

לע"נ סבתי עליה בת מרים ע"ה – שעלתה לגנזי מרומים ביום חמישי ג' בניסן.

לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

סבי הרב הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

שכננו – שמעון בן מסעודה ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר