השפעת ההתנגדות והרדיפות על התפתחותה של תורת מוחמד

השפעת ההתנגדות והרדיפות על התפתחותה של תורת מוחמדפרקים בתולדות האסלאם

במה השפיעה ההתנגשות הזאת עם אנשי מכה על התפתחות תורתו של מוחמד ? קודם כל, היא הביאה אותו להבחנה ברורה בין האלילות והמונותאיזם, באמונה באל אחד. אמנם, לבם של אנשי מכה לא היה קשור ביותר אל אליליהם, וכאשר רדפו את מוחמד על שפגע בהם — רדפוהו בעיקר על שגינה את מנהגי אבותיהם.

כפי שאמרתי, נכלל המונותאיזם המוחלט בתפיסתו הדתית המקורית של מוחמד עתה נגלה הדבר בכל כוח ובכל עוז מתוך הוויכוח הזה על אלילות מכה. הנוסח ״אין אלוה מבלעדי אללה״ — אין אל מבלעדי אלהים (זו צורה יהודית, ראה שמואל ב׳, כב, לב,  כִּי מִי-אֵל, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה;  {ס}  וּמִי צוּר, מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ. תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון במהלך המאה ה-13 לפנה"ס בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך. או תהילים י״ח, לב)» – לב  כִּי מִי אֱלוֹהַּ, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה;    וּמִי צוּר, זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ.— נשנה וחוזר עתה כמה פעמים ובכוונה פולמוסית. סיפורי הנביאים והמלחמה בעבודה זרה, כגון מעשי אברהם והפסילים של אביו תרח, או קנאתו של אליהו נגד הבעל — הם עכשיו הנושאים החביבים על מוחמד. על ־ידי הוויכוח מתרחק מוחמד גם מן הפולחן של עירו, מן העבודה של מקדשה. כך כתוב בסורה 20, 132 :

 

צוה על בני ביתך להתפלל

אין אנו שואלים ממך מזון.

כלומר, אין אתה צריך להביא עוד קרבנות. לעומת מה שקראנו בסורה 108, 2: ״התפלל אל ריבונך וזבח״, הוא אומר עכשיו: צווה אותם להתפלל, אבל קרבנות אין אנו רוצים.

אנשי מכה ראו סכנה בכך, שהטפה חדשה זו יכולה אולי להמעיט מקדושתה של עירם ועל־ידי כך גם מהכנסותיהם. – יש הרואים חשש זה (הן במסורת המוסלמית והן במחקר) כגורם עיקרי להתנגדותם של

בני מכה לבשורת מוחמד.

״ אך על זה חוזר מוחמד ואומר שאין חשש כזה (סורר. 28, 57):

הם אומרים: אם נלד אחרי הדרכתך נשודד מארצנו.

אמור להם : האם לא הכינונו להם ״חרם״ בטוח

 אשר פירות כל דבר יובאו אליו.

כפי שראינו היו הטחותיהם של אנשי מכה מכוונות נגד אמיתות שליחותו של מוחמד. עכשיו מתחיל סעיף זה של שליחות מוחמד לקבל חשיבות יתירה. כל ההיסטוריה העולמית היא עתה בימה אחת של מעמדות הבאים בתכיפות זה אחר זה, שגיבורם הוא שליח אללה, שהוא ללעג ולקלס לעמו, אך סופו לראות באובדן רשעים. האידיאה של אובדן רשעים כבר בעולם הזה מודגשת ביותר, וכמעט דוחקת את הדרשות על יום הדין האחרון. יותר ויותר סובב הוויכוח על אישיותו של מוחמד, והסיפורים על הנביאים תופסים את מרבית המקום בסודות. לעומת זאת מודיע מוחמד שוב ושוב שאין ביכולתו לעשות ניסים, שאינו אלא בשר ודם, שאין בכוחו להועיל ולהזיק, שאינו יודע יותר משאר בני־אדם ורק בנבואה ייבדל מהם. היא הנס שלו והיא החסד שבו ציינו אלהים מיתר הבריות.

עלי לייחד כאן את הדיבור על מה שנקרא ה״בסמלה״, הנוסחה ״בשם האלהים הרחמן והרחום״. מלים אלו נמצאות מעל כל סורה בקוראן, חוץ מסורה 9, והן שגורות ביותר בפיו של כל מוסלם. המוסלם יאמר את הנוסחה הזאת לפני כל מעשה חשוב שהוא צריך לעשות: לפני תפילה, לפני לימוד, הוא יכתוב אותה בראש כל מכתב וכל דבר שבכתב, כמו חוזה או ספר.

בסוף התקופה המכית הראשונה התחיל מוחמד להשתמש בשם חדש של אלהים. נוסף על השם ״אללה״ בא עכשיו השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים.- התעתיק המדויק הוא " אלרחמאן "  הדבר התחיל לכאורה בסורה 55 הנקראת ״סורת אלרחמן״. נראה שהדבר עורר תמיהה, שכן אנו קוראים בסורה 25, 60—61 

 וכאשר נאמר להם: השתחוו לרחמן,

הם אומרים : מה זה הרחמן ?

 הנשתחווה למי שתצווה אותנו ?

מה טיבו של שם זה ומה החשיבות של התחלת השימוש בו ? השם ״הרחמן״ הוא השם הרשמי של האלהים המונותאיסטי בכתובות שבא העתיקה. ״רחמנא״ בתלמוד הוא שם עצם פרטי של אלהים. מאחר שצורת ״הרחמן״ אינה נמצאת כמעט בסורית יש להניח, ששם זה בא אל הערבים מן היהודים. אם אני אומר ל״ערבים״ אני מתכוון לא רק לכתובות השבאיות — ויש לנו עכשיו לפחות עשר כתובות שבאיות עם השם ״הרחמן״ — אלא גם אל הערבים הצפוניים. אותו נביא השקר מסַילִימַה, שקם בזמנו של מוחמד בשבט חניפה במזרח ערב, קרא לאלהיו ״רחמן״. גם נביא השקר שקם בתימן קרא לאלהיו ״רחמן״, והערבים קראו לנביאים אלה עצמם ״רחמן״. עלי להעיר שגם הפילולוגים המוסלמים, חכמי הלשון העתיקה, הודו כי זו מלה עברית.

האידיאה של טובו וחסדו של אלהים לא היתה זרה למוחמד גם בראשית דרכו. אדרבא, היא היתה יסוד מוצק בדתיותו. אולם עצם המלה, השורש ר ח מ ן — לרחם, והמלים רחמנא — רחמים, אינם מופיעים בקוראן אלא מן התקופה השניה במכה, התקופה בה הנהיג מוחמד את השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים. מאוחר יותר חדל מוחמד להשתמש בשם זה בתור שם עצם פרטי של אלהים, אך השימוש במלים הנגזרות מן השורש ר ח מ י ם — שימוש זה נתרבה והוא נכנס אל תוך תוכה של התודעה הדתית המוסלמית על־ידי ה״בסמלה״, על־ידי נוסחה זאת ״בשם א ל ה י ם הרחמן ו ה ר ח ו ם ״. מן הראוי איפוא לייחד עליה את הדיבור.

הנוסחה נמצאת בתוך הטכסט של הקוראן רק פעם אחת, בסורה 27, 30, בראש מכתבו של שלמה המלך אל מלכת שבא. מה מקורה ? בתקופת ה״ג׳אהליה״ נהגו לשים בראש כל חוזה את המלים ״בשמך האל״. היתה זו קריאה חגיגית אל האל השומר על החוזים, ועל כן גם בחוזים של מוחמד ובאגרותיו אל השבטים מופיעה תמיד ה״בסמלה״. בכתובות השבאיות אנו מוצאים בסוף כל כתובת: בשם האל פלוני ופלוני. לקרוא בשם ה׳ הוא גם מנהג עתיק, הנזכר בתנ״ך במקומות רבים. ומציגו בקוראן, למשל בסורה 1,96 : ״קרא בשם ריבונך״. כן תמצאו מעל כל פיוט: ״בשמך רחמנא״. ובמכתבים יהודיים (נשארו רק מתקופה יותר מאוחרת, החל מהמאה העשירית) כתוב בתחילה ״בשמך רחמנא״. אם כן, כשאנו רואים את הנוסחה ״בשם אלהים הרחמן והרחום״ אנו יכולים לומר, כי מצד אחד יש כאן המשך של מה שהיה מקובל אצל הקדמונים ומצד שני מה שהיה בספרות הפיוטית הדתית, בפיוטים היהודיים (״בשמך הרחמן״) וגם בספרות המנדעים העתיקה.״

מנדעים — כת של מטבילים, המצויה עד היום בעיראק, אם כי מספר מאמיניה קטן מאוד. זו ה״צאבאה״ הנזכרת בקוראן.

מנין בא כפל לשון זה: הרחמן הרחום ? אנו מבינים את הצירוף, ואנו מניחים כי הנוסחה נוצרה באותה תקופה אשר בה אנו דנים. למלה ״הרחמן״, שהיתה שם עצם פרטי, נוסף עוד כינוי שני ״רחום״, שכן כפי שראינו ״הרחמן״ היה שם פרטי של אלהים, שהיה יכול להתקשר גם עם אידיאה של יסורים. משום כך התוספת ׳׳הרחום״ מהווה מעין הד של צירוף מידת הדין של אלהים עם מידת הרחמיב בהבלטת מידת הרחמים. על כן היא חשובה כל כך, מפני שהיא קובעת בתודעה הדתית של האסלאם את מידת הרחמים כעיקר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר