כיבוי אורות החשמל בשבת, במכנאס-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

כיבוי אורות החשמל בשבת, במכנאסיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

אף כי יהדות העיר מכנאס הייתה ברובה נמנית על שומרי מסורת ומצוות, וגם נקראה בפי ההמון ״עיר של חכמים וסופרים״, אף על־פי־כן, לא נעדרו ממנה גם מנהגים שלא היו לרוחם של רבניה ופרנסיה. אחד המנהגים המוזרים שהיה במכנאס ובעוד קהילות נוספות במרוקו, הוא מנהג ״כיבוי החשמל בשבת״ על ידי גוי (אמירה לגוי).

בליל שבת אחרי שהיהודי המרוקאי קיים את מצוות אכילת דגים וכל הסעודה כהלכתה, מילא את חובתו לבוראו בתפילות, שירים וזמירות שבקעו גם מכל בית יהודי, עלה אחר־כך על יצועו לתענוג האחרון־השינה, לקיים: שינה בשבת תענוג , אולם לפני כן, יש לכבות את האורות, ומאחר וזה אסור, אז גם כאן לא נעדר מקומם של אילוצים לקרוא לגוי לכבות את האורות. (שעון חשמל לא היה אז בשנות השלושים והארבעים).

בלילות שבת, הסתובבו ב־מללאח, עשרות נערים ערביים ייכאץ" טרארחא " (שוליות נחתום) והכריזו בקולי־קולות בכל רחוב ובכל מבוא: " אדפיוו א-דאוו א-רומי " (כעין הצעה ליהודים לכבות להם את החשמל). כל יהודי שנזקק לשירותיו של הטרראח קרא לו, הכניסו לביתו, וזה כיבא את האורות שבבית. בתמורה, קיבל הגוי פרוסת לחם או שיורי אוכל שנשארו. מאחר וה־טרארחא (בריבוי) האלו היו זאטוטים קטנים בני עשר בערך, לכן ברוב המקרים, על מנת שילד כזה יגיע למונה החשמל שהיה די גבוה, היה צורך להרים אותו מעלה מעלה עד המונה. גם את ״הטובה״ הזאת עשה אותה היהודי עם הגוי וברצון. מאידך רואים אנו הסתירה־כיבוי אורות (חילול שבת) אחרי קיום מצוות סעודת השבת כהלכתה, וכאן אפשר לומר שזה מצביע דווקא על כוחה של מסורת והשתרשותה בקרב היהודי המרוקאי. קשה אם כן להגדיר את היהודי המוגרבי כאיש חילוני וגם קשה להגדירו כדתי מובהק (חרדי), שכן כולם היו דתיים מסורתיים, סובלנים ולא מחמירים, והמקרה דנן מעיד ומאשר זאת.

אף על־פי־כן, הרבנים עשו רבות למניעת ״ההתבוללות הזאת״ שהתחילה בזמנו, להגיע לשכונה היהודית ועשו כל שביכולתם על־מנת שהנוער לא יעבור את ״הקווים האדומים״ ואין פלא שעד היום מצוי ציבור יהודי כה דבק במסורת אבות ובאותו הזמן גם סובלני בענייני הדת, כייהודי המגרב, וזוהי אחת התופעות המעניינות ביותר המצוייה ביהדות המגרב, היא המסורת אשר היא חלק אינטגראלי מחיי יומיום של היהודי המוגרבי, הוא סופג אותה בבית, או בבית־הכנסת, מיום בואו לעולם ועד יומו האחרון והיא כה שורשית אצלו, עד כי אין הוא חושש מעירעור מעמדה על־ידי הליכה בגלוי־ראש, או כיבוי חשמל בשבת על־ידי אמירה לגוי. עם זאת, יש להדגיש שהיהודי המרוקאי, גם החופשי ביותר בדעותיו ובאורח חיים שלו, לא יוותר על ערכים דתיים מקודשים כמו השבת, החגים וכן הטכסים הדתיים המשפחתיים למיניהם, גם הצעירים הזונחים לפעמים ערכים אלה חוזרים אליהם אחרי טעיה של תקופת מה, ורואים את זה היום גם בארץ.

מיחם המים של השבת

כל עקרת־בית נהגה להכין לה לפני קבלת השבת, מיחם מלא מים רותחים, אשר שימשו להכנת התה בשבת ומהם גם הוסיפה לתבשילים הרבים המונחים על הכירה " א-נאפאך "  כשאלה התחילו להתייבש על האש. גם כאן התחילו פרצות בחומת הדת. עקרות הבית שלא הספיקו להכין את מיחם המים של שבת, החלו לשלוח את ילדיהם לתנור הציבורי שבשכונה " אל פרראן "  והמנוהל על־ידי גוי, ותמורת פרוסת לחם או חתיכת סוכר, סיפק הגוי הממונה במקום, מים חמים לכל דורש. . . ושוב הרבנים התחילו להתריע באגרות שהיו נשלחות בשבתות לכל בתי־כנסת, אך כאשר המצב החמיר והאנשים לא נרתעו, פנו ראשי הקהל לראש הרבנים בעיר, במכתב בו נתבקש ליתן את דעתו על נושא זה הקשור בחילול השבת ועל עוד דברים אשר שומעם לא הגיע אליו:

מפי השמועה למדנו, שיש הרבה הדיוטות, שמביאים בכל שבת בבוקר ובערב, מים חמין מהתנורים, שבשלו הגוים בשבת רק בשביל ישראל, כי אין ברחובותינו רק ישראל, ואין זר אתנו, גם משלמים בעדם, יש חתיכות סוקאר, ויש חתיכות פת, ויש בורים שמשלמים להם כסף מלא, ובכל אופן אסור.

תפילת שחרית של שבת

בשבת בבוקר, משכים ראש המשפחה לקום ראשון במידה ולא השכים קום ל״בקשות ליל שבת״ (אם זה חורף), מעיר את בני הבית ולאחר ששותים קפה או תה עם נענע, יוצא הוא עם בניו לבית הכנסת. גם השכונה היהודית הומה כולה. האנשים נחפזים ללכת עם ילדיהם לתפילת שחרית.

בית־כנסת מלא מתפללים ורגש של קדושה תוסס בקרבם, ממש הכל חגיגי. ביום השבת גם העני שבעניים לובש צורה אחרת, צורה חגיגית וכאילו פנים חדשות, נשמה יתרה נכנסת בכל אחד מהם ומשפיעה עליהם מקדושתה. ליד כל הורה יושבים בניו הקטנים. אין משפחה שאין בה שמונה ותשע נפשות כן־ירבו, ומה יפה ונחמד לראות כרובים קטנים אלו ליד כל הורה, כשבידיהם סידורי תפילה וכולם יודעים להתפלל. תפילת השבת היא כולה חגיגית ונאמרת בניחותא. קטעים רבים ממנה נאמרים בצוותא ובלחנים מיוחדים כמו: הודו להיקראו בשמו, ה' מלך, ברוך שאמר, שירת הים, היוצר והקדושה , כל אלו נאמרים בהטעמה ובלחן מיוחדים. אם יש שמחה בבית־ הכנסת: ברית מילה, בר מצווה, או חתונה, מפסיקים לפני ״ברוך שאמר״ והפייטן מנעים את התפילה והאוירה בשירי קודש מיוחדים לכל מאורע. לפני שקמים ל׳׳ברוך שאמר״ כל הקהל שר בצוותא את הפיוט ״יגדל אלהים חי״ אחר־כך אחד המתפללים הממלא תפקיד של ״מסדר״, הוא מסדר את רוב קטעי התפילה, במיוחד הזמירות והיוצר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר