לכבוד ההילולה ה- 274 של רבנו "אור החיים" הק', שתחול ביום ראשון הקרוב – טו תמוז {9/7}.

  טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "בלק".

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

לכבוד ההילולה ה- 274 של רבנו "אור החיים" הק', שתחול ביום ראשון הקרוב – טו תמוז {9/7}.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"מה טבו אהליך יעקב /

           משכנותיך ישראל" (במדבר כד, ה).

"אמר רבי יוחנן… אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב).

 "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 זוהי הברכה אותה אנו אומרים מידי בוקר בשערי ביהכ"נ, כאשר ידינו על המזוזה. למעשה, היא פותחת עבורנו את תפילת שחרית. המקור לכך הוא בראשונים כמו בסידור רב עמרם גאון. יש נוהגים לקרוא עוד פסוקים: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך – אשתחווה אל היכל קודשך" (תהלים ה, ח). "ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו'" (שם סט יד). "גל עיני ואביטה נפלאותיך" (תהלים קיט, יח) וכו'. כל זאת, כדי להיכנס לבית ה' מתוך יראת כבוד, בבחינת "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל),  וביהכנ"ס  כידוע, נקרא "מקדש מעט" (יחזקאל יא טו).

ברכת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", רומזת לבתי כנסת ובתי מדרש הרבים, המלווים את עם ישראל מאז ומעולם, ואשר בהם שורה השכינה.

 השם ביכנ"ס, רומז לבית בו מתכנסים ומתאחדים בנ"י. קודם מתכנסים ומתאחדים, ורק אח"כ מתפללים. לכן, תיקן רבנו האר"י הק' לומר לפני התפילה: "הריני מקבל על עצמי את 'מצות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל" (שער הכוונות חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה). בתי הכנסת הפכו עם השנים גם לבתי מדרש בהם נדרשת התורה ע"פ תורת הפ-ר-ד-ס: פשט, רמז, דרש וסוד.

יוצא אפוא, ששני המרכזים הנ"ל בהם מתקיימת תפילה מצד אחד, ולימוד תורה מצד שני, מהווים את הבסיס הרוחני להמשך קיומו של עם ישראל כ"עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

על הפס' "כנחלים ניטיו" נאמר במדרש אגדה: "בלעם ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת…". לכן, אין פינה בעולם שאין בית כנסת, ובארץ ישראל, עשרות בתיכנ"ס מפוארים – מפארים כל עיר.   

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הפס' הנ"ל בשני אופנים:

פירוש א. "אהליך יעקב" – מתייחס לעובדים לפרנסתם וקובעים עיתים לתורה. הם מכונים "אהליך יעקב" בדומה לאוהל המוצב באופן זמני, ואילו הלומדים תורה יומם וליל, מכונים "משכנותיך ישראל" מלשון משכן, הרומז לשילוב השכינה שבתורה במשכן.

"אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה וגו' (שבת לא ע"ב). רש"י מפרש: לפי שאדם צריך להתפרנס, לכן צריך לקבוע עיתים לתורה כדי שלא ימשך כל היום לדרך ארץ {לעבודה}.

רבנו אוה"ח הק' אומר בפרשת בחוקתי: "בחוקתי – לשון רבים, על דרך אומרו "והגית בו יומם ולילה", שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה וכו'". (ויקרא כו, ג).

מרן רבי יוסף קארו אומר: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו – אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" (הלכות תפילה קנה, א).

על חשיבות מצות לימוד תורה אומר מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, א). וכן ב"טור יורה דעה" סימן רמ"ה, בבחינת: "ובני ישראל  יוצאים – ב-י"ד רמה. {י"ד = יורה דעה}. בלימוד תורה {המופיע בסימן רמ"ה} – תלויה הגאולה {רמה}.

פירוש ב. מדובר על שתי תקופות בעם ישראל: בהיותם במדבר, התורה מכנה אותם  "אהליך יעקב", ככתוב: "ועשית יריעות עזים לאהל, על המשכן" (שמות כו, ז), ואילו בארץ ישראל בתקופת המקדש, נקראים "משכנותיך", ככתוב במקדש שלמה, "ה' אמר לשכון בערפל".

רבנו בעל הטורים אומר: "מה טובו אהלך יעקב – לפי שיעקב הוא באהל של מטה, ובאהל של מעלה בכיסא הכבוד. שש תיבות בפס', כנגד שישה אהלים: נוב, גבעון, גלגל, שילה, ובית עולמים שניים".

בלעם ובלק.

בלעם – רצה לבלוע את עם ישראל.

בלק – רצה ללוק ולמצוץ את עם ישראל.

בלק ובלעם – מייצגים את "אהבת" הגויים לעם ישראל.

אמר רבי אבהו בן זטרתי, אמר רבי יהודה בן זבידא: "ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום. ולא עשו זאת, מפני טורח ציבור" (ברכות יב ע"ב). כלומר, היינו צריכים לקרוא את פרשת בלק מידי יום ביומו פעמיים, בגלל המסרים היסודיים בענייני אמונה בה' הכלולים בה, בדומה לפרשת קריאת שמע.

רבנו ה"שפת אמת" מדבר על הלקח האמוני בה', אותו יש ללמוד מפרשת בלק הוא: "כי צריך  אדם להיות חזק בעבודת ה' יתברך ולהאמין, כי על אף כל הסיטרא האחרא ומתנגדים לקדושה – כולם מתבטלים לרצון ה'. שהרי בלעם, על כורחו בירך אותם, ומלאך רע על כורחו עונה אמן. ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבים עליו עצות רעות, ועל זה מבקשים 'והסר עצתם'.

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו להאמין שהכל מאתו יתברך, ולכן אין לפחד מקללות וכו', היות והכל מתבטל ע"י ה'.

על גדולת בלעם אומר המדרש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם" (ספרי, וזאת הברכה לט).

רבנו הרמב"ן מסביר במה כוחו של בלעם בהשוואה למשה רבנו: "ואף על פי כן, יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין, ובאיזו מצוה יצוונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור, והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם – היה מכוון ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש כאן – ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו" (במדבר כד, א). . דברי הרמב"ן, משתלבים יפה בפס': "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל…. וישת אל המדבר פניו. וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו – ותהי עליו רוח אלוקים".

רבנו אוה"ח הק' מסביר, מדוע נבחר בלעם למשימה הנ"ל.

על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם, ויאמר: שוב אל בלק וכה תדבר" (במדבר כג, ה) אומר רבנו: "הקב"ה בחר בבלעם, היות "ורצה שיתגלו ע"י בלעם נביא האומות – לפרסם מעלת עם קדשו לפני כל האומות. ואמר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים, וכיליון האומות על יד ישראל לבסוף. וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם, להרבה תועלתיות הנמשכות לישראל – נגלים ונסתרים".

בהמשך אומר רבנו: הקב"ה שם מחיצה בפיו של בלעם, כך שרוח הקודש לא דיברה מפיו, בהיותו אדם טמא. וכך לשון קדשו: "ולפי שאדם זה, הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ – לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמם, דברי קודש הם, ולא יותנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה – לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו, ובין פה חזיר, והוא מאמר: 'וישם ה' דבר בפי בלעם…".

גם בהמשך (במדבר כד, א) אומר רבנו אוה"ח הק': "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… – לא בלעם היה מברך – אלא מלאך היה מברכם בפיו, בהפסק דבר לפיו…".

רבנו אוה"ח הק' אומר על רשעותו של בלעם: "תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג, יב).

בלעם רוצה להמשיך ברשעותו, אבל ביום המיתה ישוב בתשובה, ויזכה לאחרת טובה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה – יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל תגיד עליו. אלא שנתאוה שבשעת המיתה ישוב, ויהיה ישר כישרים שבאומות… ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו – היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך…".

 על החלק השני של הפס' "ותהי אחריתי כמוהו" אומר רבנו: בלעם רצה לזכות בעולם הבא בדומה לצדיקים. רבנו מביא את דברי המקובלים: "כי נפשו של בלעם, באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו… ומשם עלה למקומו הראשון".

"ויאמר אלוקים אל בלעם: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב).

רבנו אוה"ח הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל בלעם', ולא הספיק באומרו 'ויאמר לו'. עוד, למה הוצרך לומר 'לא תלך', 'לא תאר'. עוד, למה הוצרך לומר לו הטעם 'כי ברוך הוא?". בתשובתו, רבנו מביא תחילה את דברי חז"ל, שבלעם ביקש לקלל את עמ"י ממקומו, והקב"ה אמר לו 'לא תאר'. אמר לו: אברכם, הקב"ה אמר לו 'כי ברוך הוא'.

כלומר, כבר במפגש הראשון, הקב"ה מסביר לבלעם, שעם ישראל מבורך מפי עליון, ולא יוכל לקלל אותו.

רבנו אוה"ח הק' מיישב את השאלה: הרי הקב"ה אומר לבלעם: "לא תלך עמהם". איך יתכן שבמפגש השני, הקב"ה אומר לבלעם: "אם לקרוא לך באו האנשיםקום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כב, כ).

רבנו אומר שהקב"ה רצה לגמול טובה לבלעם, על אשר "אמר בתחילת תשובתו לזקני מואב: 'והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי (כב, ח). לכן, ה' אמר לו, שעם המשלחת הזו "לא תלך עמהם", מאחר ואתה ראוי למשלחת יותר נכבדה, כפי רואים בהמשך: "ויוסף עוד בלק שלוח – שרים רבים ונכבדים מאלה" (כב, טו).

רבנו גם מוסיף בהמשך (כב, כ):

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר על רשעותו של בלעם: בלעם הוא לבן הארמי. ובלשון קדשו: "ושדר לוות לבן ארמי – הוא בלעם, דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר פעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה – ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה…". כלומר, בלעם שהוא לבן הארמי, ביקש לחסל את עם ישראל, למרות שהם יוצאי נכדיו – י"ב שבטי י-ה, בני בנותיו רחל ולאה…   

 הגמרא אומרת שהוא נקרא בלעם, מלשון בילה עם, בכך שגרם לבילוים ומותם של כ"ד אלפים מעם ישראל, בעקבות הצעתו לבלק להפקיר את בנות מואב, ובכך להחטיא את בני ישראל (סנהדרין צ).

בלע-ם = בלע + ם = 40 ימים בהם שהה מ-שה בשמים כדי ללמוד את התורה מפי הקב"ה.

בלע-ם רצה לבלוע ולחסל את מ-שה מושיעם של ישראל, ואת המהות הקיומית של עם ישראל, הבאה לידי ביטוי בקבלת תורת אלוקים חיים ע"י מ-שה, וכן לבטל ולבלוע  את אותם מ' = ימים בהם ישב משה רבנו ולמד תורה מפי הקב"ה, ובכך להפוך חלילה את עם ישראל לעם פגאני ככל הגויים, דוגמת בלעם.

בלע-ם הידוע בקסמיו ובכשפיו, חיפש את נקודת התורפה של עם ישראל, ומצא אותה בחזונו הנבואי בבתי הכנסת ובתי המדרש הרבים העתידים ללוות את ישראל לאורך הגלויות, והמהווים את סוד קיומו בין העמים, כדברי רבי יוחנן: "מברכתו של בלעם הרשע, אתה לומד מה היה בליבו לקלל" (סנהדרין קה, ע"ב).

רבי אבא בר כהנא אומר: "כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסת ובתי מדרש, שנאמר: "ויהפוך לך ה' את הקללה לברכה" (דברים, כג, ו). כלומר, רק קללה אחת של בלעם, הפכה לברכה שהתקיימה בעם ישראל.

על חשיבות ביהכנ"ס אומר רבי יהושע בשם רב נחמן: כל הבא לביהכנ"ס ושומע דברי תורה, זוכה לשבת בין חכמים לעתיד לבוא, שנאמר: "אוזן שומעת תוכחת חיים – בקרב חכמים תלין" (משלי טו לא).

מרן רבי יוסף קארו פוסק: "הישיבה בהם מצוה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך". (ש"ע או"ח סימן קנא, א).

הפרשה נקראת ע"ש בלק, "שבא ללוק {למצוץ} דמן של ישראל" כדברי המדרש" (לקח טוב). דבר אחר: שביקש לבלוק {לכרות} את ישראל" (מדרש אגדה).

 בדומה לבלעם, גם בלק היה שונא את ישראל, למרות שידע שאין לו מה לפחד מישראל, היות ונאסר על עמ"י לכבוש את ארצו, ככתוב: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (דברים ב, ט. מדרש רבה פרק כ' ז').  

בדבריו לבלעם, בלק מבקש לקלל ולהכרית את שורשי עם ישראל, בדמותם של האבות: "ויאמר: מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם – לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" (במדבר כג, ז). הוא ביקש לקלל את השורשים של עם ישראל, הלא הם אבות האומה שמוצאם מארם נהרים, בבחינת "ארמי אובד אבי".

רבנו אוה"ח הק'  אומר על הפס' המדבר על אחרית הימים: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל – ומחץ פאתי מואב, וקרקר, כל בני שת" (במדבר כד, יז). מדובר באחרית הימים, כאשר עם ישראל  בהנהגת מלך המשיח, יכבוש גם את אותן ג' מדינות: עמון, מואב ואדום הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני, ובכך יתווספו לאותן שבע מדינות שכבר נכבשו ע"י יהושע. ובלשון קדשו: "ואומרו 'ומחץ פאתי מואב' וכו' – יתבאר ע"פ דבריהם שאמרו: כי ג' עמים אשר אמר ה' לאברהם, לבד מהז' שכבר הגיעו לפרק הישג יד ישראל, הם עמון ומואב ואדום… המשיח יאבד מואב, ולא ישאיר לו פאה בכל זוויותיו… 'והיה אדום ורשה… וישראל עושה חיל' (כד, יח) – באמצעות איבוד אדום ושאר בני שת – יעשו ישראל חיל… לשון תיקון, לחיל {ניצוצי הקדושה} אשר היה בלוע בהם".

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שפעם אחת באו לאדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה, ובקשו ממנו לקלל את הגויים אויבי ישראל. בבא סאלי ענה להם: תפקידנו בניגוד לבלעם, רק לברך. לכן, אברך אותם שיראו בישועת ה' כהרף עין בהצלחת עם ישראל בארצו, כשבית מקדשו יכון על מכונו, ומשיח צדקו ימלוך על עמו במלוא הדרו ותפארתו.

ומעל לכל, הקב"ה ישקיף עלינו ממרום קדשו מתוך חן וחסד, ברכה ושלום אמן סלה ועד.

בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל. לוא היה הולך בדרכו של בבא סאלי ע"ה, היה צריך לבקש מבלעם לברך את עמו שלא יפגע ע"י בני ישראל, ובפרט שהקב"ה ציוה את בני ישראל של לצור את מואב: "אל תצר את מואב"(דברים ב, ט).

"וישא בלעם את עיניו,

וירא את ישראל שוכן לשבטיו,

           ותהי עליו רוח אלוקים" (במדבר כד, ב).

רבנו אוה"ח הק' שואל: למה הוצרכה התורה לציין מחדש את השם בלעם ככתוב "וישא בלעם את עיניו", הרי בפסוק הקודם מצוין שהוא המדבר ככתוב "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…". גם, מדוע השימוש במילה "וישא". היה ניתן להסתפק בביטוי "וירא את ישראל שוכן לשבטיו"?

רבנו אוה"ח הק' עונה: "ישראל היו מסובבים בעננים, ולא הייתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם… פירוש, שנשא נביאותו, כי הוא היה נביא אומות העולם… ולזה דקדק לומר בלעם, לרמוז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו… ובזה השיג לראות ישראל. שהיו נסתרים בענני כבוד".

וירא את ישראל שוכן לשבטיו".

כל שבט וכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ויפתח לו פתח לעצמו,

ובכך יזכה להשראת השכינה.

רש"י ע"פ דברי הגמרא (בבא בתרא ס, ע"א) מסביר: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם זה כנגד זה – שלא יציץ לתוך אוהל חברו. 'ותהי עליו רוח אלוקים' – עלה בליבו שלא לקללם".

רש"י מדגיש, שכאשר בלעם ראה את מידת הצניעות בעם ישראל, החליט לא רק לא לקללם, אלא אף לברכם.

חשיבות מידת הצניעות היא בכך, שכאשר האדם לא מחטט בנבכי שכניו,

 הוא יסתכל עליהם בעין טובה,  ולא יבוא לידי רכילות ולשון הרע אודותם.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש את נושא הייחודיות של כל חכם וחכם בעם ישראל, המפלס לעצמו דרך בעבודת ה' ובלימוד תורה, ועקב כך לא יהיה בבחינת "מצוות אנשים מלומדה".

וכך מפרש רבנו את הפסוק: "פירוש, שראה בהם ב' עניינים גדולים:

א'. שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו. {פשט הכתוב}.

ב'. ותהי עליו רוח אלוקים. {התוצאה. בגלל שכל שבט שוכן בנפרד, שורה עליו השכינה}

שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו,{לכן נאמר "ותהי עליו" בלשון יחיד} מלכו בראשו {כלומר, השראת השכינה}. והטעם – שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו {בזכות הזכויות שלו, זוכה להשראת השכינה}. או לצד הזכות שיש לכל אחד יותר מחברו {יהיו יחידי סגולה שיהיו זכאים להשראת השכינה, בגלל זכויותיהם.} או לפי המניין {המניין גם קובע בהשראת השכינה כדברי רבנו אוה"ח הק': "שהדרגות הקדושה לפי מנין מא' ועד ס' ריבוא. כל א' לפי הדרגתו"} (שמות כה, ט).   גם רמז בקשר ב' דברים ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר במדבר קי"ח ע"ב) שאמרו: שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה, כל שבט בפני עצמו – שכנה עליהם שכינה, ונעשו מרכבה לה'. והוא מה שדקדק לומר, 'ותהי עליו רוח אלוקים".

סדר המחנות במדבר, תאם את מחנות המלאכים בשמים כדברי הזהר.

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפסוק "יזל מים מדליו": "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "ואירסתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור.

בניגוד לרש"י שייחס "ותהי עליו רוח אלוקים" לבלעם,

רבנו אוה"ח הק' מייחס את זה לכל שבט ולכל אחד מבני ישראל הסולל "פתח" בעבודת ה'. משפט תוצאה

כלומר, כאשר תעבוד ה' באמת לאור שורש נשמתך, תזכה להשראת "רוח אלוקים".

על נושא הייחודיות של כל שבט בכלל, ושל כל אדם בפרט, נכתב רבות בעולם הקבלה כדברי הזהר (חלק ג' קיח) לכתוב "איש על דגלו לבית אבותיו" (במדבר ב ב). כמו שהדגלים שונים ממדינה למדינה, כך כל שבט, וכן כל אדם באשר הוא. גם רבנו בחיי מסביר את הפסוק הנ"ל לאור הזהר. גם "שער הכוונות" (דרושי עלינו לשבח), מתייחס לנוסחים השונים בתפילות, לכן ישנם שנים עשר שערים בשמים. כל שבט והשער שלו.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: רחב"ע  מדגיש כלל חשוב בהתפתחות כל תלמיד חכם:

עליו לפלס לו את דרכו בלימודו ובעבודת ה' שלו, בהתאם לשרש נשמתו.

על כך כותב בעל "מאור ושמש" רבי קלמן שפירא קלונימוס (בלק כד, ב).

"הכלל הוא: שכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ופותח לו פתח לעצמו. ולא לעשות מצות אנשים מלומדה. דהיינו, לפי שראה רבו כך עשה, או חברו עושים כן, גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם…

 לא כן הדרך, כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו "ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה', היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חברו בקדושה, כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו. לזאת, 'ותהי עליו רוח אלוקים', ששרתה עליהם שכינה".

כלומר, לכל שבט יש סגוליות משלו השונה משאר השבטים, ולכל אחד, יחודיות משלו השונה משאר האנשים,  בהתאם למה שקבלה נשמתו במעמד הר סיני. לכן,  על כל אחד, לפתח לו נתיבות משלו בתורת אלוקים חיים.

רבנו ה"בעל שם טוב" מסביר את הביטוי "אין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה": פתח, מלשון פה.

כלומר, כאשר שני תלמידי חכמים מתווכחים ודנים בלימוד, אין לכוון לקנטר איש את רעהו, אלא לכוון אל האמת ככתוב: "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יח).

"כנחלים נטיו / כגנות עלי נהר.

                  כאהלים נטע ה' / כארזים עלי מים" (במדבר כד, ו).    

דירוג תלמידי חכמים ותומכיהם – במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

  • "כנחלים נטיו".

הקבוצה הראשונה כוללת מלמדי תורה ההולכים ממקום למקום ללמד תורה כמו שמואל הנביא עליו נאמר "והלך מדי שנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל" (שמ"א ז' ט"ז): על כך נאמר בגמרא: "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם…" (שבת נו ע"א). 

על מעלת שמואל הנביא מסופר בספר "מאור החיים" לרבי משה פרנקו בשם רבו רבנו אוה"ח הק': "לכאורה תמיהה גדולה. איך זכה שמואל להיות "שקול כנגד משה ואהרון" (ברכות לא ע"ב), איתם דיבר ה' פנים אל פנים. תשובתו: משה ואהרון כנגד המדרגה השנייה – "כגנות עלי נהר" דכתיב: "והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל" (שמות לג, ז), אבל שמואל הלך… בתפוצות ישראל כדי ללמדם תורת ה'. עד כמה חשוב לנדוד ממקום למקום כדי לתת שיעורי תורה.

התורה משתמשת בדימוי הצדיק לנחל נובע המטה את מימיו ממקום למקום, כדי להשקות את השדות. כך תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום כדי להשקות את העדרים הצמאים לדבר ה',

 השבח לבורא עולם, כאשר לנגד עינינו מתגלה מחזה אדיר בו מרצים רבים מכתתים רגליהם מעיר לעיר, ומכפר לכפר,  כדי להעביר את דבר ה' – דברי אלוקים חיים, וכל זאת בדרכו ולאורו של שמואל הנביא.

על הפס' הנ"ל אומר מדרש אגדה: "כנחלים ניטיו – ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת…".

  • "כגנות עלי נהר".

הקבוצה השנייה היא מעלת הדיינים היושבים בלשכת הגזית בירושלים, וכל החפץ לשמוע את דברם, מוזמן לעלות אליהם וליהנות מפריים –  פרי עמלם בתורה ובפסיקת ההלכה כפי שהיה מקובל על ידי משה רבנו ואהרון הכהן, וכמקובל כיום בבתי דין רבניים. 

התורה מדמה אותם לגנים הנטועים עלי נהר הנותנים את פריים בעתם, בבחינת "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א, ג).

  • "כאהלים נטע ה'.

הקבוצה השלישית של הצדיקים היא: "כת הלומדת תורה לשמה להשכיל ולהבין אימרי נועם". כלומר ממיתים את עצמם באוהלה של תורה בבחינת: "ויעקב איש תם יושב אוהלים". השימוש בביטוי "נטע ה'", רומז "לנטיעה, שכל שהיא מתיישנת מוסיפה שורשים. כנ"ל לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה – תוסיף נפשם להשתרש בה", (כדברי רבנו אוה"ח הק'). רש"י הק' מסביר את הביטוי "כתרגומו, כאהלים נטע ה', לשון מור ואהלות". {= בושמיא}.

  • "כארזים עלי מים".

הקבוצה הרביעית בדירוג לומדי ותומכי התורה, היא הקבוצה העמלה לפרנסתה, אבל תומכת בתלמידי חכמים בבחינת "יששכר וזבולון" ולכן הם נמשלים "לארזים עלי מים" שלמרות שאינם עושים פירות בתורה, מכל מקום הם מושרשים עלי מים ועתידים ליהנות מזיו השכינה יחד עם עמלי התורה ככתוב: "בצל החוכמה בצל הכסף". רבנו אוה"ח הק' אומר במקום אחר שרק העוסקים בתורה זוכים להיות בגן עדן העליון, ואילו תומכי התורה יהיו בצלם בגן עדן התחתון.

  • "יזל מים מדליו / וזרעו במים רבים".

 השגות בתורה בימינו – לעומת ההשגות בתקופת המשיח.

"יזל מים מדליו". רבנו אוה"ח הק' אומר: "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "ואירסתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

"וזרעו במים רבים" = בימות המשיח נזכה לשפע  חידושי תורה = מים רבים =  חמישים שערי בינה.

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור. ימות העולם הם דלים בהשגות רוחניות כמו דלי, ממה שדלה משה – מט' שערי בינה הרמוזים בתורה.

 ו. "וירום מאגג מלכו / ותנשא מלכותו" (בלק כד ז).

מלכות ישראל בימינו – לעומת המלכות בעידן המשיח.

רבנו אוה"ח הק' אומר: ימות העולם הזה רמוזים בביטוי "מאגג מלכו", שמלכות ישראל החלה עם שאול המלך שלא הרג את אגג כדבר ה', ולכן נקרעה ממנו המלכות וניתנה לדוד משיח צדקנו.

"ותינשא מלכותו". "היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז', כד) … ירום ונישא     מאוד… ותינשא מלכותו על כל העולם" כדברי קודשו.

"כארזים עלי מים"הסכם יששכר וזבולון.

"הסטנדר המשותף" בעולם הבא,

בין הלומד תורה והתומך בו כלכלית,

ובין איש לאשתו התומכת בו, והמעודדת אותו ללמוד תורה.

"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים – יותר מהאנשים" (ברכות יז ע"א).

הנשים התומכות בבעליהן בלימוד תורה – מקבלות יותר שכר מאשר הגברים.

 רבנו אוה"ח הק' ייחס את הכתוב לעיל "כארזים עלי מים", לשותפות בשכר בין הלומד תורה לתומך בו כלכלית. נרחיב מעט בעניין "הסכם יששכר וזבולון" בו אדם תומך מבחינה כלכלית בתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה. איך תהיה חלוקת השכר בניהם בעולם הבא? כנ"ל לגבי בעל ואשתו בנושא חלוקה בשכר לימוד תורה ע"י הבעל.

גם לנשים ישנן זכויות רבות בשכר ילדיהן ובעליהן הלומדים תורה כתשובת רבי חייא לשאלת רב בגמרא (ברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין? {באיזו זכות זוכות הנשים לחיי עולם הבא?} אמר ליה {רבי חייא}: באקרויי בנייהו לבי כנישתא {מטריחות ולוקחות את ילדיהם לתלמוד תורה}. ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן {במה ששולחות את בעליהן ללמוד תורה, ומצפות לשובם מבית המדרש}. 

חכמי האחרונים דנים בכך, איך הסתפק רב, הלא גם לנשים ישנן מצוות רבות אותן הן מקיימות?

הגר"א מתרץ: בחיים נצחיים בעולם הבא, ניתן לזכות רק בזכות התורה. לכן, כאשר הנשים תומכות בילדיהן ובעליהן בלימוד תורה, הן שותפות בשכר, וזוכות לברכה גדולה יותר מהגברים כדברי רב בגמרא (שם): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מהאנשים. שנאמר: "נשים שאננות קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות, האזנה אמרתי" (ישעיה לב, ט). כלומר, ממה שהנשים שאננות ושלוות, בגלל שהן בטוחות בשכרן לחיי העולם הבא. והן אף זוכות ליותר, בגלל שבנוסף לשותפות עם הבעל בלימוד תורה, יש להן גם את המצוות אותן הן מקיימות.

להלן השיטות השונות בנידון:

  • רבנו אוה"ח הק' אומר שאותו תלמיד חכם לא מפסיד דבר משכרו, והקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם.
  • בעל ה"הפלאה" מדמה זאת למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאור, כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של תלמיד חכם".
  • רבנו החיד"א תלמידו המובחר של רבנו "אור החיים" הק' מסייג קצת את הדברים: אם נעשה הסכם כתוב וחתום לגבי חלוקת השכר, אכן זבולון התומך כלכלית יקבל מחצית מזכויותיו של יששכר היושב ועוסק בתורה. אבל במידה ולא נעשה הסכם על חלוקת הזכויות, לא יפגע שכרו של יששכר.
  • רבנו משה גאלנטי תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק סובר, שמחצית השכר אכן הולכת לתומך, ולהלן דברי קודשו: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות לפי שמחצית הולכת לנשותיהם {כדברי הגמרא בברכות יז, ע"א}, ומחצית הולכת למחזיק בידם".
  • ה"פלא יועץ" תמה תמיהה גדולה על תלמידי חכמים המוכנים להתחלק בשכרם עם תומכיהם בשביל כסף. מצד שני הוא מלא התפעלות מהתורמים המנסים להרוויח את העולם הבא תמורת כסף.
  • בנושא שכר הנשים, אליבא דכולי עלמא שהן שותפות כדברי רב ורבי חייא לעיל, כפי שכבר נאמר בגמרא.

נסיים את הנושא בשני סיפורים:

  • רבי חיים מוולוזין תלמידו של הגאון מווילנא הבטיח לעשיר אחד שתמך כלכלית בישיבתו, ללמוד לעילוי נשמתו אחרי מותו, דבר שאכן קיים. יום אחד, התקשה רבי חיים במשנה מסוימת ונרדם. העשיר התגלה אליו בחלום ותירץ לו את כל הקושיות, ונידב לו הסבר יפה.
  • לאחרונה, מונה כחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, הרה"ג ציון לוז {אילוז} שליט"א. חתנו סיפר שכאשר הרב התחיל לעבוד כדיין, החזיר את מלוא התמיכות הכספיות שקיבל בהיותו אברך, כדי לחוש גם לדעות הנ"ל. החתן גם סיפר שחמיו נבחר לתפקיד הרם, ללא שביקש תמיכה מחברי הוועדה הבוחרים מבין המועמדים הרבים, בטענה שהוא סומך רק על הקב"ה.

             את השתדלותו הוא עשה לדבריו, בהגשת טופס השתתפות.

אראנו נפלאות

לרבנו חיים בן עטר ע"ה = רבנו "אור החיים" הקדוש.

רפואת העיניים – בזכות רבנו "אור החיים" הק'.

את סיפורי הנסים הבאים, סיפר הרה"ג רבי שלמה גשטטנר שליט"א, מו"צ ב"עדה החרדית".
א. מעשה ביהודי כבן 50 שסבל מסוכר בדם. הלה ביקר אצל רופאים, לקח תרופות להורדת רמת הסוכר, אך זה לא הועיל, ולא די שלא השתפר המצב אלא אף הלך והחמיר מיום ליום עד שלמרבה הצער הגיע הסוכר לעיניים, ומאז פחת מאור עיניו מיום ליום, עד שיום אחד כבר לא יכל לראות כלל, רח"ל!
הלה נכנס לדיכאון, וחדל מלצאת מביתו לרחוב, וישב כל היום בביתו. אחד מידידיו שרצה לעזור לו, ביקש ממנו כמה פעמים שיאות לנסוע לציון רבנו "אור החיים" הקדוש ולהתפלל שם על מצבו הלא טוב, אולי תבוא משם הישועה, אך מכיון שהלה היה מיואש ממצבו, סירב לבקשה, באשר לא האמין שעדין יש לו תקוה. אולם אותו חבר טוב לא הירפה ממנו, ולא חדל מלהפציר בו ולבקשו שיואיל לעלות לציון האור החיים.
משראה החבר שכל בקשותיו נופלים על אוזניים ערלות, החליט ועשה מעשה. יום אחד הביא עימו שני אברכים חסונים בעלי כוח, הללו נטלו את האיש בעל כורחו, הכניסו אותו לרכב והסיעו אותו לציון אור החיים הקדוש.
בהגיעם לשם נעמד החולה בסמוך לציון, פרץ בבכי מר, התפלל מקירות ליבו על מצבו הביש, ושפך שיחו לפני בורא עולם בקול רם משך כשעתיים תמימות, כשבכל העת זולגות עיניו דמעות. תפילתו, בכייתו ודמעותיו הביאו התעוררות עצומה בין הנוכחים שם. הוא ביקש מהקב"ה שיפתח את עיניו בזכות הצדיק, והבטיח ללמוד בכל יום מספרו של רבנו "אור החיים" הק'.
בתום התפילה הלך לביתו, בתקוה שתפילתו התקבלה ומאור עיניו יוחזרו לו בקרוב. והנה זה פלא, לאחר שלושה ימים מאז ששב מציון האור החיים, נפקחו עיניו קמעה, והצליח להבחין בין יום ללילה. הוא שמח מאוד על השיפור שחל בראייתו, וקיוה להקב"ה שבקרוב יפקחו עיניו לגמרי.
לאחר כמה ימים חל שיפור נוסף, והוא כבר יכל לראות דמויות של אנשים. כעבור זמן נוסף הצליח לראות אותיות, עד שבתום שבועיים מיום ביקורו בציון האור החיים, נפקחו עיניו לגמרי, וראייתו הייתה כאחד האדם!
מאז הוא מקפיד ללמוד בכל יום בספר אור החיים על התורה, אפילו בערב פסח, ביום הכיפורים, ובמוצאי  ט'באב.
ב. סיפור זה היכה גלים והגיע עד אל מעבר לים. יום אחד מתקשר יהודי מחו"ל אל הרב שלמה גשטטנר,  ובפיו בעיה דומה. יש לו קרוב משפחה בארץ ישראל שחשך עליו מאור עיניו וחדל מלראות. הוא ביקר אצל רופא והלה הביע את דעתו, שהוא סובל מלוקמיה ואין מה לעשות! הציע לו הרב הנ"ל לעשות כמעשה הראשון, ללכת לציון האור החיים, ולהבטיח ללמוד בכל יום בספר אור החיים.
האיש עשה כפי שיעצו לו, הלך לציון, ערך תפילה נרגשת במשך זמן רב מאוד, בהבטחה ללמוד כל יום בספר האור החיים. לאחר התפילה שב לביתו, ואט אט חל שיפור במאור עיניו, עד שראייתו חזרה אליו לגמרי. הוא הלך להיבדק אצל הרופא המטפל בו. הלה שהיה חילוני יצא מכליו מרוב התפעלות, הוא התבטא ואמר: איני מאמין למה שאני רואה, זה ניסים ונפלאות.

ג. אישה שחשך עליה מאור עיניה וחדלה מלראות. בעלה הלך לציון האור החיים, ערך תפילה נרגשת וממושכת, והתפלל לבריאות עיניה של אשתו, והבטיח ללמוד בכל יום אור החיים בשבילה. ואכן תפילתו נתקבלה במרום, ומאור עיניה של האשה שב לקדמותו כפי שהיה מלפנים.
מתוך עיתון המודיע מתאריך י"ד תמוז תש"ס.

בברכת התורה ולומדיה – משה אסולין שמיר. 0523-240-298   shamir240298@gmaul.com

לע"נ הצדיקים: אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי אברהם בר אסתר ע"ה. רבי מסעוד אסולין ע"ה. יחיה בן מסעודה ע"ה

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר