היהודים במרוקו השריפית – מולאי איסמעיל
מולאי אסמאעיל
סולטנים מעטים זכו למוניטין כה רבים בקרב הנוצרים כאחיו של מולאי א-רשיד, מולאי אסמאעיל, שבא תחתיו בגיל 26. אך שליט תקיף זה, אשר בתקופת שלטונו הממושכת (1727-1672) הצליח לאחוז ברסנה של מרוקו, לא זכה ביוקרתו בשל הצטיינותו בכהונתו המלכותית. בניית ״ורסאי של מרוקו״, הרפתקות הרמונו, הצאצאים הרבים מספור שהעמידה פוריותו המופלגת, ויותר מכל – תוכניותיו לשאת נערה צרפתיה לאשה, הם שיצרו אגדה, אשר ציוריותה השפיעה, ואולי עודנה משפיעה, על ההיסטוריונים.
אפשר לצייר בנקל את דמות דיוקנו, לא רק על-פי כותבי תולדותיו אלא תודות לעדותם של אירופים שחיו במכנאס, כגון מואט, שהיה שבוי במשך אחת-עשרה שנים (1681-1670), או באו לשם, אם כדי לפדות שבויים, כגון פ. בינו, ב-1703, ואם בשליחויות דיפלומטיות, כגון הצרפתי פירו דה סנט-אילון, ב-1693. בגיל 35 תיארו מואט כ״גבוה למדי, אך בעל מבנה דק מאד״, מסורבל קמעה למראה מחמת לבושו, פניו חומים בהירים, מאורכים מעט, ותווי פניו ״חטובים למדי״, זקנו הארוך "מתפצל קצת״ ומבט עיניו ״רך למדי״. עשרים ושלוש שנים לאחר מכן ציין פ. בינו גם את רזון פניו, את הזקן המתפצל שהלבין וכן את גון עורו השחום, המודגש בכתם לבן ליד האף, את עיניו הרושפות ואת קולו העז. בנעוריו היה מולאי אסמאעיל דוהר על סוסו בנשאו אחד מבניו בזרועו ובנופפו חרב בידו השניה. כשהיה בן ששים כמעט היה עולה בקפיצה על גב בהמתו.
כל בני דורו מציינים את אלימותו, את אכזריותו ואת תאות הבצע שלו. מחמת כשלון, ואפילו תקלה קלה, היו פניו מסמיקות ונעשות פראיות למראה. מן המפורסמות היה, כי תוצאות חרונו נוראות, ומשרתיו היו ניגשים אליו איפוא בדחילו ורחימו. פידו דה סנט-אולון ראהו נוטף כולו דמו של קורבן ששחט בסכין. השגריר סנט-אמאן טוען, כי רק נוכחותו מנעה את השריף מכרות את ראשו של עבד שגרם למעידתו. הוא היה רודף בצע מאין כמוהו, בזז את היהודים, עשק את נתיניו עד להתרוששותם, ולא נרתע אפילו מפני מעשי פשע כדי להחרים רכוש. עם זאת היה קפוץ-יד, ״השגיח בכבודו ובעצמו על פרסות הסוסים ומסמריהן, על מצרכי המזון, התבלינים, החמאה, הדבש ושאר זוטות שיש בבמחסניו״, מה שעורר את מואט, נתינו של מלך שלא ידע חסכון מהו, לומר, כי מלאכה כזאת "יאה יותר לחנווני מאשר לנסיך גדול כמוהו״.
יצור פרא רב-עצמה זה היה בעל מזג לוהט. עליו אפשר לומר מה שאמרה הזקנה לקנדיד על כל המרוקנים: לא דם זורם בעורקיו אלא חומצה גופריתית, ואת הנשים אהב בכל מאודו. מספר הנשים שידע היה מדהים. בהרמונו בדאר אל-מח'זן היו 500 נשים, מכל מוצא וגוון, והן היו שרויות בשמן ובבטלה עד היקראן להשביע את תשוקות אדונן. משמלאו להן שלושים שנה העבירון לבית הנשים הישן בפאס או בתאפילאלת. הסולטנית זידאנה היתה נפילה שחורת-עור, שנהנתה מאמון רב. להערכה רבה זכתה גם אנגליה צעירה שהתאסלמה. השריף לא יכול להשלים עם העובדה, שאין בידו להוסיף צרפתיה לאוספו. מולאי איסמאעיל התגאה בצאצאיו. בזחיחות דעת היה מראה את ילדי השנתון החדש, שהצטופפו בחצרות ארמונו. ייחסו לו 700 בנים ומספר בלתי מוגדר של בנות. חלק מצאצאיו גודל בסג׳למאסה.
מזג תוסס כל-כך מוצא לו פורקן במלחמה, והוא גילה בה גבורה מופלאה. בעל תבונה ערה, תשובות מהירות ומדויקות, אדיקות קנאית עד להמרת דתם של זולתו, מרץ בלתי-נדלה, בוז למותרות ולתענוגות האכילה, דאגה ערה לעצמאות הלאומית ולהתפתחות הכלכלית של ארצו, אלה היו תמונותיה העיקריות של דמות מלכותית זאת, שהיתה בעלת ייחוד מובהק כזה של קרלוס השני מלך ספרד או ג׳יימס השני מלך אנגליה, בני דורו.
הכנעת מרוקו
השריף נאלץ כמובן לכבוש את ממלכתו בכוח החרב. הוא הקדיש לכך חמש שנים. על יריביו המשפחתיים, אחיו מולאי אל-הארן בתאפילאלת ובן-אחיו אחמד אבן-מהרז, במראכש ובאטלס התיכון, נוספו חדירותיו של שודד-הים הנועז גילאן ותככיהם של התורכים, שביקשו לתמוך באויביו.
מאחר שהיה מאז עלייתו לכס השלטון שליט פאס, שהיה מושלה, ושליט גארב, הריף ואזור תאזה, היה עליו לכבוש עוד את מראכש (4 ביוני 1672), לדכא התקוממות בפאס, להכריע, ליד אל-קצר, את גילאן, שניספה באורח מיסתורי, ואחרי כן לצאת למלחמה חדשה נגד ארצות הדרום והאטלס, שהתקוממו לקריאתו של אבן-מהרז. לאחר מצור של שנתים ימים כבש את מראכש בהסתערות ושם אותה לבז (יוני 1677). היא לא נמלטה עוד מפני הסולטן, אבל קיפחה מכאן ואילך את מעמדה כבירה, ואבני בנייניה המפוארים שימשו להקבלת ארמונות מכנאס.
אין ללמוד מכאן כי הארץ שקטה כליל. עוד שתים-עשרה שנה התסיסו אבן-מהרז ואל-הארן את אזור הסוס. מותם, ונפילתה של תרודאנת, שאת כל תושביה טבח, הבטיחו את שלטונו של השריף (מארס 1687). הוא נאלץ עוד לשים קץ למרידות הברברים, שפרצו בתאדלה ובמחוזות המערב בראשות אחד מצאצאי המרבוטים של דילא, שנתמך על-ידי התורכים, לחדור לתאפילאלת, להעביר מוג׳דה את שבטי שבנאת הערביים ולגייס שלושה חילות משלוח, את שבטי מולויה עלית.
היה צורך בחצי יובל שנים כמעט של פעולות צבאיות להכנעתה של מרוקו, שלא קמה עוד.