ויהי בעת המלאח-יוסף טולדנו – יסוד המללאח בעיר מכנאס
יסוד המללאח.
לאחר שזכתה ועלתה לדרגת בירת האימפריה, היה על מכנאס ללכת בתלם שתי קודמותיה פאס ומראכש, ולהציב ליהודים תחום מושב נפרד. עד אז היו חופשיים היהודים לגור לפי רצונם ולפי יכולתם. למרות שלא הייתה בכך כל חובה התרכזו במציאות רוב היהודים ברובע " הקנות " שבלב המדינה ( הוא השם הערבי של הרובע המוסלמי בערי מרוקו ). מיד עם הפיכת העיר לבירה בשנת 1679 מורה המלך ליהודים לבנות לעצמם, ובעצמם, שכונה חדשה מחוץ לחומות באזור הנקרא " ברימה ", ליד שכונת הפקידות הגבוהה. לפי עדותו של שבוי אנגלי ( המובאת במחקרו המעמיק של דוד קורקוס על הרובעים היהודיים במרוקו ), ההוראה הייתה שהיהודים יבנו בעצמם את בתיהם, אולם הם השיגו בשוחד שאחרים יעשו את מלאכתם, ( עדות למצבם הכלכלי האיתן ), והאחרים היו השבויים הנוצריים, שבויי מלחמה ובעיקר קורבנות שודדי הים מסאלי שהטילו את אימתם על האוקיאנוס האטלנטי.
בניית הרובע הייתה מתוכננת היטב ונסתיימה בשנת 1682. יסוד המללאח במכנאס, השלישי בתולדות המדינה, היה שונה משני קודמיו. אין זכר לתלונות מצד היהודים על צעד זה שנחשב בפאס ובמראכש " כגלות מרה ". כפי שראינו. אין זכר לענישה וגם לא לצורך להגן על היהודים שהביא בפאס ובמראכש לבניית הרובע היהודי בסמוך לארמון המלך. גם שיטת הבעלות הייתה שונה, מאז ומתמיד השטח עליו נבנה המללאח במכנאס היה בבעלות יהודית בלעדית כאשר בפאס ובמראכש השטח היה בבעלות הארמון. סביר להניח שהסיבה המיידית , מחוץ לצורך להפריד בין יהודים ומוסלמים, לייסוד המללאח הייתה אורבנית. ריבוי האוכלוסייה בעקבות הפיכת העיר לבירה חייב לפנות את היהודים מהמדינה ולהקצות להם שטח נרחב לקהילתם הגדלה. שכונת " הקנות " בפינו היהודים נתנה לשבויים הנוצרים הרבים שעסקו בבניית העיר כפי שאנו למדים מזכרונות כמרי הישועה הצרפתיים :
" בזמן המו"מ ערכנו מספר ביקורים אצל השבויים הצרפתיים החולים במקום בו הם לנים כל ערב לאחר יום העבודה. מקום זה נקרא " קנות " והיה מקודם רובע יהודי, וכאשר היהודים עזבוהו כדי לעבור לרובע בו הם דרים היום, ריכז כאן המלך כל השבויים הצרפתיים. כידוע יום השבת הוא ליהודים כיום ראשון לנוצרים ואנשים אלה קנאים עד כדי טירוף לקדושת השבת והעדיפו למות תחת לעשות כל מלאכה באותו יום. באותו יום שער הרובע היהודי סגור ומסוגר ונאלצנו לשלם לשומר המוסלמי כדי שיאות לפתוח לנו, עזבנו אותם כדי להגיע לרובע היהודי בו השתכנו בביתו של עבד צרפתי, שבנה בו את דירתו באישור המלך. למען יהיה בטוח וחופשי הוא בחר דווקא בשכונה זו הסגורה מכל עבר והכניסה היחידה היא תחת משמר חיילי המלך הנעזרים בכלבים גדולים ".
תיאור מאשר את הרגשת הביטחון שמעניקה החומה ליושבי המללאח. הוא גם מאשר שהרובע נחשב לשכונת יוקרה בה היו משכנים האורחים והדיפלומטים הזרים. שגריר צרפת לשיחות השלום שנכשלו, ועליהן התעכבנו בהרחבה, תיאר כך את המללאח : " המדובר בשכונה גדולה למדי אם כי לא יותר נקייה משאר הערים. היהודים חיים ברווחה ונהנים מתנאי מגורים משופרים לעומת שכיניהם המוסלמיים "
מקור צרפתי אחר, הכומר הפרנסיסקני בונו, שנשלח למרוקו ב – 1702 לפדיון שבויים, מאשר הרגשת רווחה זו : " הרחובות יותר רחבים מאלה של המדינה ואפשר לראות חנויות מלאות כל טוב. ברובעים האחרים הרחובות צרים וחנוקים בין החומות ופוגשים רק דוכנים עלובים של בעלי מלאכה או מוכרי פירות ".
את הרגשתם הטובה של היהודים מאחורי החומות, כאילו ישבו בתוכן מרצונם ולא מכוח גזירת המלכות, ביטא אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי חביב טולידאנו, " חומה זו אינה אלא מחיצה המבדילה בין קודש לחול "
עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1711 אחר מחברי המשלחת האנגלית שבאה לחתום על חוזה השלום מתפעל מיופיו של בית מארחו במללאח " " המלך ביקש מאיתנו לגור בבית מפואר שבנה לעצמו היהודי חביב המלך, משה בן עטר "
אולם כמה שנים לאחר מכן התמונה משתנה תכלית שינוי. אחד מחברי המשלחת האנגלית שבאה בשנת 1717 לחידוש הסכם השלום, מתאר את הרובע היהודי בצבעים קודרים. מה שמפתיע אותו במיוחד זו הצפיפות האיומה. לפי חישוביו ישבו בעיר יותר מעשרת אלפים משפחות יהודיות כלומר כ – 50.000 יהודים, הגזמה משוועת אבל המצביעה על מחנק הצפיפות. גם אם לא נקבל מספר כה דמיוני, יש להניח שהאוכלוסייה היהודית גדלה בגלל זרם הפליטים שעזבו הסביבה עם פרוץ המלחמה לירושת מולאי אסמאעיל.
אולם ההידרדרות לא החלה עם מות המלך משך התיאור של האורח האנגלי לא משאיר כל ספק על הרעת מצב הקהילה בסוף ימיו של מולאי איסמאעיל : " היהודים ברובם עניים מרודים מכל בני אחיהם בערי הפנים, שכונתם מלוכלכת ביותר, והולכי הרגל אינם יכולים להתהלך בה מבלי לחלוץ את נעליהם וכך מתהלכים בעצם היהודים. הבתים אינם מרווחים ובכל בית גרות מספר משפחות ".