שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
ביד חזקה
״יהודי, מה אתה עומד ומסתכל? אין לך מקום אחר להיות בו ?״ – צעק ערבי, פועל נמל, על רבי חיים פינטו הקטן. היה זה בצעירותו של הרב, כשיצא לנמל כדי לחזות באוניות הבאות ופורקות את מיטענן. הערבי החצוף לא הסתפק בדברים, וכתוספת סטר לרב בחוזקה.
מעוצמת הכאב והעלבון החל הר״ ח לבכות, ואמר: ״איני זז מכאן עד שאראה את זכות אבותי מתנקמת באותו רשע״.
עם הרב היו שלושה חברים, שהפצירו בו כי יעזוב את המקום כדי שלא יהפוך שוב לקורבן. הרב סירב, ואמר להם: ״בואו הישארו כאן, כי הגיע זמן מנחה״.
הם טרם סיימו להתפלל ויד ה׳ היתה באותו ערבי, שהחל לזעוק ולהתפתל מכאבים. מייד הביאו עגלה, ופינו אותו לבית חולים.
הרב וחבריו התקרבו אל אלה שעמדו ליד הפועל, ושאלו אותם מה בדיוק קרה שם. אלה הסבירו להם, כי בעת שהערבי משך חבל, שהיה כרוך על ידו, השתחרר לפתע המטען, שהיה קשור לחבל, ומשך בעוצמה את החבל. מעוצמת המשיכה קטע החבל את ידו של אותו פועל.
לאחר מספר שבועות התאושש הערבי, ומייד מיהר לבקש מחילה מהרב חיים פינטו הקטן, על שעלב בו בנמל. בזמן שהוא שכב בית החולים היה לו זמן רב להרהר בקורות אותו יום, והוא הבין שלא היה זה מקרה שהיד, שסטרה לרב – נתלשה מגופו.
עצה טובה קא משמע לן
הרב יוסף אסרף הגיע מהעיר אקא למוגאדור עם שמונה גמלים עמוסי עורות. כהרגלו ניגש תחילה אל הרב חיים הקטן כדי לקבל ברכה ועצה. אז הציע לו הרב כי ישכור מחסן לאיחסון העורות ורק כעבור חודשייים ימכור את הסחורה. הרב הסביר לסוחר, כי בעוד חודשיים יוכל להרוויח סכום גדול יותר, ואם ימתין – שכרו בצירו.
הרב הבליג על העלבון וביקש לשוחח איתו ביחידות. הוא סירב, ואז ביקש הרב מהנוכחים כי ייצאו מהחדר. אז אמר הרב לעז־הפנים: ״אתה לא צודק בדבריך. יש לי אות, שיוכיח לך כי כפי שדברי נכונים בו – כך הם נכונים בדברים שאמרתי לך. ובכן, האין זה נכון שבתענית אסתר חשת ברע, לקחת פרוסת עוגה ורצית לאוכלה? אלא שבאותו רגע דפקו בדלת, ואתה חששת שמישהו יראה אותך אוכל ביום התענית, והצנעת את העוגה בכיס הגלימה. לאחר מכן התחבאת בחדר קטן, ומרוב בהלה אכלת את העוגה מבלי לברך ואחר כך שתית מים מכד, כשאתה טובל את כל ראשך. מאז אתה סובל ממיחושים בראש״.
לא שווא ידברו
משפחות מיארה וזוביב התגוררו בשכנות בעיר מוגאדור. שתיהן היו יהודיות, אך חלוקות ביחסן לרב חיית פינטו הקטן. משפחת מיארה היתה מחסידיו של הרב, האמינה למוצא פיו ובטחה בו. משפחת זוביב לא השתייכה על קהל חסידי הרב, ולא האמינה בכוחו של הצדיק.
ויהי בחצי הלילה, והרב ניעור לפתע משנתו בגלל חלום שחלם, ורץ לבדו אל בית משפחת מיארה. אלה נמו את שנתם, לאחר היום המפרך שעבר עליהם: בת המשפחה ילדה באותו יום בן במזל־טוב, ולאחר המאורע המשמח והמרגש היו בני המשפחה זקוקים לשינה טובה, ובמיוחד האם־היולדת. משום כך התקשו להתעורר לשמע הדפיקות על הדלת, בשעה לא מקובלת זו של הלילה. אלא שהרב לא ויתר, ולאחר שהעיר אותם משנתם העמוקה פקד עליהם כי ייצאו מייד מהבית, מבלי להתמהמה, וייצאו מחוץ לעיר. כולם, בלי יוצא מהכלל, כולל התינוק בן יומו. ״אל תשאלו ואל תתמהמהו, חושו עתה ושובו מחר הביתה״, דחק בהם.
משם מיהר לבית השכנים, משפחת זוביב, וחזר על מעשהו. אולם, אלה התרגזו על ההפרעה בשנתם ולא קיבלו את דברי הרב. הר״ח חזר והפציר בהם כי יעשו כדבריו, אך הוא היה בעיניהם כמתעתע. ״החלומות שווא ידברון״, אמרו לו. ״ביתנו הוא מבצרנו, וכאן אנו בטוחים. מדוע שנצא? בחוץ יותר בטוח? מה החלום הזה אשר חלמת?״ – אמרו האנשים, שזה מקרוב הגיעו מאלג׳יר והשתקעו במוגאדור.
הרב המשיך והתחנן כי יחוסו על נפשותיהם וייצאו מהעיר, אך הם לא הסכימו. כשראה הרב כי דבריו לא נכנסים לליבם, חזר אל בית משפחת מיארה כדי לוודא כי אכן יצאו. הוא מצא אותם בהכנות אחרונות, עוטפים היטב את העולל ויוצאים. הרב הצטרף אליהם, ושהה איתם כל אותו לילה מחוץ לעיר.
למחרת בבוקר שב איתם העירה. בעוברם ליד בית משפחת זוביב ראו מהומה והתקהלות, ואז הסתבר להם כי בלילה קרס הבית על יושביו, וגרם למותו של ראש המשפחה. יתר בני הבית נפצעו. הרב פינטו ייסר את עצמו על כך שלא התעקש עוד יותר בלילה, כדי לשכנע את ראש המשפחה כי ייצא מהבית עד יעבור זעם. אולם, האלמנה אמרה לו כי הוא עשה ככל שביכולתו, ואין הוא אשם בכך שבעלה המנוח אטם את אוזניו משמוע.
משפחת מיארה חזרה לביתה, שלא ניזוק. הרב פינטו סעד את בני משפחת זוביב כמה שנים, עד שהחלימו לגמרי מפציעתם, ואז יצאו מהעיר ועברו לאלג׳יר, להתגורר אצל בני משפחתו של הבעל.