פרשת תינגיר, 1943-1944; אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה על שחרור מרוקו על ידי האמריקאים -אליה שמלה

tinghir

דה פלריה סיכם את חקירתו בקביעה שהפרשה עוררה תשומת לב רבה בכל האזור, אך לכל הדעות לא היה לתלונת היהודים שום בסיס, חוץ מאשר רצונם להמשיך לסחור בשוק השחור באופן חופשי. עם זאת דה פלריה כנראה לא היה שבע רצון לחלוטין מהתנהלות החקירה. הוא העיר שהמשימה שהוטלה עליו הייתה קשה, מכיוון שלא היו לו קשרים אישיים בטודרה ולרשותו עמד זמן מוגבל, ולכן תוצאות החקירה חלקיות בלבד. הוא לא יכול היה להתעלם מכך שכל העדויות שגבה תאמו זו את זו להפליא גם בפרטי פרטים, וסבר שעדותו של מורו, סגנו וממלא מקומו של שארייר בתינגיר, יכולה הייתה לתרום לחקירה מרכיב מעמת ומאמת רב ערך. אלא שמורו נעדר מתינגיר ביום המפקד לגביית המס הכפרי, ולכן לא יכול היה להעיד על התקרית עם המקדם.

ריבו, שלא היה לו ספק שהתלונה היא מזימה יהודית שתאוות בצע מניעה את יוזמיה, תבע לדכא מיד את הפעילות היהודית הזאת ולהעמיד לדין את מנהיגיה. עם זאת בגלל האופי הפוליטי של הפרשה, וכדי להעניק לבית הדין שידון בעניינם דימוי אובייקטיווי וחסר פניות, הוא המליץ למנות לאלתר תובע, נציג של הממשל, שאיננו מאזור תינגיר אלא קצין מחוץ לטריטוריה, ושהמינוי ייעשה בידי מפקד מחוז מראכש או מנהל העניינים הפוליטיים, וכל זאת כדי שתקרית זו לא תעיב על מה שנותר מהאוטוריטה של צרפת במרוקו. מן הדברים משתמע שריבו היה מוטרד יותר מכול ממה שנראה בעיניו במרדנות של היהודים המושחתים, אשר ניצלו את התקרית חסרת החשיבות בתינגיר והפכו אותה לפרשה בין־לאומית. היהודים הרהיבו עוז ופנו לגורמים זרים באלג׳יריה, בבריטניה ובארצות־הברית, וביקשו מהם להתערב למענם. התערבות חיצונית במדיניות הצבא כלפי אוכלוסיית הילידים במרוקו הייתה חידוש מסוכן בעיניו, ולכן ראה צורך לשים קץ לתופעה מיד, כדי שלא תהווה דוגמה לקהילות יהודיות אחרות או חמור יותר – לשבטים הברברים ולכלל המוסלמים במרוקו.

מורים וניקוף (Vanikoff) , חבר ארגון ׳גזעים וגזענות׳ (Races et Racisme )  פנה בכתב בשם ארגונו אל פואו, הנציב הכללי. הוא מחה נמרצות על דעותיו הפוליטיות של הקפטן שארייר ועל העינויים שנאלצו היהודים בתינגיר לסבול בגינו, עינויים המתאימים לגסטפו יותר מאשר למשרד לענייני ילידים. וניקוף ציין שהיהודים בתינגיר היו תמיד שוחרי שלום, חיו בצניעות ועבדו בחריצות, ולא התלוננו או באו בתביעה כלשהי. היהודים והברברים חיו במקום מדורי דורות בשכנות טובה, ולחוקים הגזעניים שהוטלו על היהודים במרוקו כמעט לא הייתה השפעה בתינגיר. שארייר, שלא יכול היה לרסן את הלהט האנטישמי שלו ואת דבקותו בנאציזם, הפר את השקט ואת הסובלנות ששררו במקום. בשל הטרור שהנהיג, היהודים חיים בפחד ובדאגה. היציאה מהכפר נאסרה, ויהודים שברחו מהכפר לפני חודשים חוששים לחזור לבתיהם מחשש שיהיו קרבנות ביזה, שיוטלו עליהם קנסות, שיולקו או שיושלכו לכלא. וניקוף קבל על כך שאף שפרטי הפרשה הועברו לידיעת הנציבות הכללית לפני מספר חודשים, עדיין לא ננקטו שום סנקציות נגד שארייר. למעשה מה־11 בנובמבר 1942 מספר הפגיעות ביהודים גדל: בקזבלנקה, במכנס, ברבאט, בפאס, בבן־אךמד, בפוו־ט ליוטי, בפום־אלךג׳מה ובמקומות אחרים, ומרביתן אם לא כולן הן תוצאה מהאכזבה והזעם שחשים שארייר והמזדהים עם דעותיו מכך שהאמריקנים הם אלה שנחתו במרוקו ולא הגרמנים כפי שקיוו. וניקוף הזהיר שאם הרשויות לא ינקטו צעדים נגד האחראים לפגיעות ביהודים, עלול הדבר לפגוע בשמו הטוב של המנהל הצרפתי במרוקו.

הגנרל אסטיה דה וילאט(de Villatte), מפקד מחוז מראכש, דיווח לנציב הכללי שיש אמת בעובדות מסוימות בתלונתם של היהודים. אולם לדעתו אין להאשים את שארייר ברדיפת נתיניו היהודים, אלא לכל היותר להוכיחו על גילויי אנטישמיות, שאינם הולמים התנהגות של קצין לענייני ילידים, שחייב להיות נטול פניות. מאחר שהתלונה נגד שארייר הייתה מוגזמת ומגמתית להערכתו, ובהתחשב בכך שהיהודים בכוונה לא פנו לרשויות המקומיות, לא הצרפתיות ולא המרוקניות, אף שהיו בידיהן אמצעים לטפל בתלונותיהם, המליץ דה וילאט להפחית בעונש שביקש הנציב הכללי להטיל על שארייר, ולהסתפק בהעברתו בעוד זמן מה מתינגיר למקום אחר.

הנציב הכללי היב על מכתבו של וינקוף ויידע אותו על הדוח של דה וילאט: מצד אחד נמצא בחקירה שאכן חלק מהתלונות נכונות, אולם אי אפשר לטעון ששארייר אחראי להן באופן ישיר: מצד אחר הוכח בחקירה שהמתלוננים הגזימו בתיאור התקריות ואולי אף עיוותו אותן במכוון. בכל מקרה הוא הבטיח שיינקטו הצעדים ההכרחיים.

אף על פי כן מצבם של יהודי תינגיר לא השתפר. הם עדיין היו נתונים לחסדיו של שארייר, והוא המשיך להטיל עליהם טרור והחזיקם כאסירים. עורכת הדין קאזס־בן־עטר, שייצגה את ועד הקהילה היהודית בתינגיר, פנתה אל הנציב הכללי וביקשה ממנו להגן על לקוחותיה החוששים לחזור למשפחותיהם, מפני שהם פוחדים מפעולות תגמול של שארייר. בוניפס, מנהל המשרד לעניינים פוליטיים, חשש שאם יהודי תינגיר ששהו בקזבלנקה זה שישה חודשים, ושקשרו קשרים עם חוגים שונים בעיר, לא יחזרו בהקדם לכפרם, הם עלולים להתסיס את האוכלוסייה היהודית ובכך לפגוע בשלום הציבור. לכן מיהר לפנות אל מפקד מחוז מראכש וביקש ממנו להבטיח שיהודי תינגיר יוכלו לשוב לכפרם מבלי שיופעלו נגדם צעדי ענישה. מפקד מחוז מראכש התבקש להודיע על כך לשלטונות המקומיים וכן לפאשא של מראכש, שלפניו יצטרכו יהודים אלה להתייצב אחרי חזרתם לתינגיר. במקביל הודיע בוניפס לקאזס־בן־עטר שהוא פנה כבקשתה למפקד מחוז מראכש. דה וילאט ביקש לפגוש את היהודים כשיעברו במראכש, ובוניפס ביקש מקזאס־בן־עטר להודיע על כך ללקוחותיה, והיא נענתה והביעה את תודתה.

אולם בכך לא הסתיימה הפרשה. כעבור מספר ימים קיבל בוניפס ממיופה הכוח של הנציבות הכללית בקשה להעביר אליו את תוצאות החקירה בנושא הקפטן שארייר, כדי שיוכל להעביר את המידע לידידו ז׳ק סוסטל(Soustelle ), לשעבר הקומיסר לענייני מודיעין, שמונה לחבר ב׳ועד לשחרור לאומי׳, שניהל באותה עת באלג׳יר את השירותים המיוחדים הקשורים ל׳ועד הפעולה בצרפת׳

(Comité d'Action de France) הנושא, כך נמסר לו, הובא לידיעתו של סוסטל במכתב ששלח לו וניקוף מקזבלנקה, ב־28 באוקטובר 1943.

התערבות זו הייתה, בלשון המעטה, לצנינים בעיני אנשי מנהל וצבא במרוקו. הם סברו כאמור כי תלונתם של יהודי תינגיר חסרת משמעות ואין לה שום חשיבות. התנהגותו של שארייר הייתה בעיניהם ראויה לשבח במטרותיה, וטעותו היחידה הייתה שלא היה זהיר באמצעים שנקט. אולם הם לא יכלו להתעלם מהתקרית בתינגיר כאשר התבקש ׳ועד הפעולה בצרפת׳ באלג׳יר להתערב, ואף החליט לקיים חקירה על תפקודה של משטרת מראכש. התפתחות חדשה זו איימה לפגוע קשות ביוקרת השלטונות הצרפתיים במחוז.

בוניפס שלח למיופה הכוח סיכום של תוצאות החקירות שהתקיימו בנושא. הוא סיכם את הפרשה בכך שמדובר באירוע יחיד במינו, ׳כנראה אין מה למצוא בתקרית זו, מלבד פעילותו של מנהל לשכה, צעיר ותקיף, שהיה לו האומץ להילחם בסחר מביש׳, וציין כי מפקד מחוז מראכש משתדל לפעול אצל הפאשא של מראכש, המנהיג הטבעי של היהודים בטודרה, כדי להחזיר את התקרית לממדיה הנכונים, ואז ישובו היהודים להיות צייתנים.

מאיר אלחדד, שיח׳ היהודים, סיפר בשביעות רצון לעורך העיתון ׳נוער׳ שכאשר חזר לתינגיר, אחרי שקיבל מהרשויות במראכש הבטחה שלא יאונה לו רע, הוא התייצב לפני הקפטן שארייר לבוש כולו לבן. לאיומים החדשים של שארייר ענה שאם הוא יתחיל מחדש זה עלול לעלות לו ביוקר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר