קהלת צפרו – פרק שמיני – המשפחה.רבי דוד עובדיה זצ"ל

פרק שמיני – המשפחה.

התא החברתי הקטן במרוקו איננו מורכב רק מבעל ואשה ובניהם, המשפחה בדרך כלל גדולה יותר. ההורים ממשיכים להחזיק בביתם בניהם הנשואים עם משפחתם. בשנים הראשונות לנישואיו סמוך החתן על שלחן אביו. הנוהג הקיים במרוקו, שהבנים יהיו נסמכים על שלחן אביהם, לא נבע מכח חוזה, אלא מתוך אהבת ההורים לבן. ומתוך רצון לא להפרד ממנו ולהמשיך לחיות בצוותא אתו. מאידך הכלה עזבה את בית אביה, ותופעת החתן הדר בבית חמיו אינה קיימת כמעט. אף כשהאב אינו יכול לפרנס את בניו, והבן דואג לפרנסת משפחתו ואולי אף לפרנסת הוריו. מכל מקום דר הוא בבית אביו וחי אתו בתפיסת בית אחד. ואחת ממעלותיה של הכלה היא שיכולה לחיות עם חמותה ולשמור על שלום הבית בבית חמיה.

אם מפרנסי המשפחה לא היו אמידים, עזרו הנשים לקיום המשפחה על ידי הכנסה נוספת ממעשה ידיהן. על פי רוב אין הנשים יוצאות לעבוד בחוץ, אך עושות הן בבית במלאכות המיוחדות להן. החייטים הביאו לנשים עבודות כגון : תפירת הבטנה לבגדים, עשיית כפתורי המשי ל " בדעייא ", קליעת מקלעות משי, ועשיית שרוכים ופתילים ממשי הדרושים לעבודת החייט, אחרות עשו ברקמה או עבדו בצמר החל מכביסתו, ניפוצו, טווייתו ואריגת שטיחים, שמיכות או יריעות של צמר.

בתעודה מספר 224 מביא רבי דוד את הדברים הבאים באותו נושא.

התקפ"ז – 1827. בע"ה.

בהיות כי הנשים נכנסים לנהר שבחצר הנקראת צ'אר בן עדי, ועושים צרכיהם ורוחצים ומכבסים ורוחצים ומלבנים הצמר והבגדים על שפת הנהר לצד כותל בית הרב יעקב בן חמו ומנדנדים בכח ההכאות הכותלים, ועמד רבי יעקב הנזכר וקבל לפנינו על כל הנזכר .

ובכן פסקנו לו ששום נשים שאינם מבני החצר לא יכבסו ולא יעשו צרכיהם ולא יכבסו אלא יכנסו שם לטבול במקוה טהרה לבד וימלאו המים מהנהר אבל ליבון הצמר והבגדים שמנדנדים בכח ההכאות בין מן החצר בין אחרים לא יעשו לצד כותל הרב יעקב הנזכר, ולראיה חתומים פה ביום עשירי באדר שנת חמשת אלפים וארבע מאות ושבעה ושמונים ליצירה וקיים

שמואל בן חותא ס"ט – ישועה אבן חמו ס"ט.

הבנים, משהגיעו לבגרות, לאחר בר המצוה, הובאו לאומן, שלימדם מלאכה, ובכך הוכנו לעמידה ברשות עצמם, ותרמו לקיום המשפחה. האב, השליט במשפחתו, על פיו ישק כל דבר. משהזקין וחדל לעבוד עבר הניהול לידי הבן הגדול.

ההורים נעשים אז סמוכים על שלחן בנם הדואג לקיומם המכובד מכח המנהג ומכח הלכה. משפחות אמידות אימצו להם יתומים ויתומות, תלמידים שבאו מן הכפרים לעיר לשם לימוד תורה בישיבות העיר, וסתם עניים. אלה נשארו סמוכים על שלחן בעל הבית עד לחיתונם או לסמיכתם לרבנות. ההורים הם הדואגים לחתן, ומחפשים לו כלה מתאימה. על פי רוב לא נזקקו לשדכן. אלה שנזקקו לשדכן פנו אליו לסייע בידם והוא עשה זאת בשמחה לשם מצוה. מוס השדכנות בשכר לא קיים בין יהודי מרוקו.

ההורים חיתנו בניהם ובנותיהם בעודם קטנים. שאיפה זו הייתה נוהג של דורות. וסיבות מרובות לה. יש שמיהרו לחתן בניהם על מנת להיפטר מעול פרנסתם, אחרים רצו לראות בניהם נשואים בטרם יבוא עת פקודתם. אף הרצון למנוע בניהם מהרהורי עבירה, ומאמרי התלמוד וספרי המוסר בנושא זה, השפיעו להשריש ולהעמיק מנהג מדור לדוד. משנהפך לנוהג עשו זאת כולם, שלא יהיו יוצאי דופן.

חכמים ובני תורה היו בראש סולם המבוקשים. תלמידי חכמים שאפו להתחתן עם משפחות עשירות על מנת להקל מעליהם עול פרנסתם, והעשירים רצו בכך הן מחמת הצו הדתי, כל המשיא בתו לתלמיד חכם…כאילו מדבק בשכינה או כדי להגיע לכבוד בתוך הקהלה.

משאותרה הכלה המתאימה שלחו הורי החתן שליחים מנכבדי הקהל שביקשו את ידה. לפעמים היה זה רק צעד פורמאלי, שקדמה לו שיחת הכנה בין ההורים שבה הגיעו להסכם ביניהם. עם הסכמתם כתבו שטר שידוכין, ובו נקבע מועד החופה, סכום הנדוניה, מקום הדירה וכו….ותנאים אחרים כגון " לגלגל עמה עד שתהיה בוגרת ולא ידרוש ממנה עונה, במקרה של נישואי קטנה. בהסכם נקבע קנס לצד החוזר בו.

בכתובות קדומות ישנו סעיף הבא : " וקוש"ח מיד החתן הנזכר שיהיה מגלגל עם הכלה בעניין תשמיש מיום כניסתה לחופה ועד שתגיע לפרקה ולא יטעון עליה טענה מורדת בתשמיש " בעבר נוהגים היו לעשות את " נכטבא – בקשת יד הכלה.

כיוון שנישואי קטנות היו שכיחים מצוי היה אף מיאון. במיוחד נזקקו למיאון על מנת להנצל מייבום, שהיה מצוי אף הוא במרוקו, כדין התורה. החליצה באה רק אם היבם לא רצה ליבם. כתוצאה מנשואי קטנות היו מקרים של מורדת. כאשר הכלה גדלה ולא יכלה לסבול את הבעל שבחרו בשבילה. תלמידי חכמים ויתומות ובנות עניות נישאו מקופת הקהל. מהכנסות הגאבילא או עזר הבשר.