אמנון אלקבץ – הפולמוס בשבת התם "ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

אמנון אלקבץ

הפולמוס בשבת התם "ד בין ר^' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

בשנת התס״ד (1704), פרץ במרוקו פולמוס חריף בנוגע לעניין שחיטה בסכין פגומה שנמצאה בידיו של אחד החכמים בעיר סאלי, שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי.

 ויכוח זה שנערך במרוקו לפני יותר משלוש מאות שנה, נודע כ״פולמוס בין ר' יעקב אבן-צור (יעב״ץ) בר ראובן, ובין ר׳ שמואל אזאווי בר משה". ברם, תחילה – הרקע לפולמוס:

 ר' שמואל אזאווי נודע כשוחט, סופר ודיין בעיר סאלי, ולאו דווקא כתלמיד חכם מובהק. כמו כן הוא לא היה מתלמידי החכמים הצנועים, ותמיד אצה לו הדרך לפרסום. בעיקר העיבו על תפקידיו יחסיו עם יתר רבני הקהילה בסאלי, שהתנהגותו כלפיהם הייתה בדרך כלל שחצנית, חצופה ומתנשאת. הסאה הגדשה מצדו כאשר התחילו להגיע שמועות שהוא שוחט בסכין פגומה, ואף נוטל שוחד מאנשי הקהילה, ותמורתו מכשיר בהמות שנטרפו בשחיטה.

זו הייתה הזדמנות מצד דייני העיר לדרוש את סילוקו מתפקידו כשוחט וכדיין, אולם דרישתם לא נענתה מצדו. הויכוח בינו ובין דייני עירו העצים וגלש לאלימות מילולית חריפה שהדיה הגיעו לרבות מקהילות ערי מרוקו. לויכוח זה שתחילתו בסאלי, נשאבו גם קהילות הערים פאס ומכנאס, והוא איים לפגוע בכל המערכת הרבנית.

בצר להם, פנו דייני סאלי לפאס, בה ישב בית-הדין שהתפרסם בדייניו המובהקים בחכמה ובתורה, בשאלת חכם בר-סמכא. לשאלתם הם צרפו גם את הסכין עליה נסב הויכוח. השאלה התגלגלה לפתחו של רי' יעקב אבן-צור, שכבר אז התפרסם כדיין מעולה בכל רחבי מרוקו ואף מחוצה לה. יעב״ץ התייחס למקרה כמו לכל מקרה אחר שהונח לפתחו, בכובד ראש הראוי והענייני, בלי משוא פנים, כי בלאו הכי לא הכיר את ר׳ ש. אזאווי. יעב״ץ, בתורו אחר האמת, חיפש בפוסקים רבים שמא יש מקום לצידוק מעשהו של ר' אזאווי, "… יתכן, הוא אומר, ובתחילה הסדק שבסכין היה רחוק מעט מחודה, מכך יתכן והייתה כשרה בתחילתה, אלא שבמשך שנות ההשחזה הרבות התקרב הסדק לחוד, והסכין נעשתה לפגומה… ויש לחוס על ממונם של ישראל". ברם עם כל רצונו להקל, לא מצא כל תימוכין לקולא. תשובתו של יעב״ץ אל דייני סאלי לא איחרה להגיע, בה כותב חד משמעית:

"… שאמת דנו דייני סאלי, ופסיקתם להדחת הדיין ר' אזאווי, מוצדקת… דאין בזה שום גמגום כלל… ולכן ברור שאין אוכלים משחיטתו של זה, שהשוחט אומר שהסכין אינה פגומה/, אם כך, אינו בקי בשיעור פגימה/, והודה השוחט שכך הייתה הסכין מימים ימימה/. ואם ידע שהסכין פגומה/, ובכל זאת המשיך לשחוט בה, הרי הוא בחזקת חשוד ופושע, ויש צורך להכשיר אפילו את הכלים בהם בושלו שחיטותיו… ״.

ר' אזאווי לא שבע נחת מפסיקתו של יעב״ץ, ובתשובתו אליו, הוא רותם לעדותו מספר חכמים שהעידו כי בדקו את הסכין, ולא נמצא בה כל פגם. אך גרוע מזה, המשך מכתבו היה התפרצות חסרת תקדים על יעב״ץ בה האשימו בגניבת דעת, וכי אפילו ר׳ שמואל הצרפתי (אחד מחכמי פאס הגדולים) התנגד לדעתו ואף נזף בו (דבר שלא היה ולא נברא). המכתב היה בוטה ומזלזל בחכמתו ובבקיאותו של יעב״ץ בתורה ובפוסקים, תוך העמדת סימן שאלה ליכולתו המשפטית. אלא שאנו מוצאים את ר' אזאווי מביע דעה אחרת שזה לא מזמן קדמה לפולמוס, בה מביע תשבחות על פסיקה מסויימת של יעב״ץ, שם הוא כותב: "… עברתי על דברי הרב הפוסק נר״ו, וראיתי שכולם בנויים על קו האמת והצדק, ודעת שפתיו מללו. והדין דין אמת. ולראיה שכך הורוני מן השמים, וקיים". (חתום ר' שמואל אזאווי).

תגובתו הבוטה של ר' אזאזווי נגד יעב״ץ, לא נשארה ללא תגובה. יעב״ץ, דיין מן המעלה הראשונה, אמן הכתיבה הבקי במכמני השפה העברית, מתפנה לענות לו במכתב מיוחד במינו, בנוי לתלפיות, הן מבחינת שפע שפתו, הסגנון, חריפות השכל החדה כתער והלשון השנונה והמליצית, עושים את המכתב לדוגמה עבור אמן במלאכת הכתיבה. ראוי שחלקו של מכתב זה יפורסם ויובא לידיעת אחינו בני המע׳רב, על הבקיאות בשפה העברית שבה התנסחו אבותינו לפני מאות שנים. ברם תחילה נכיר מעט מי היה ר' יעקב אבן-צור. (יעב״ץ).

ר' יעקב אבן-צור, או יעב״ץ, כפי שהוא חותם על רבות מתעודותיו המשפטיות, נולד ביום 13.5.1673 בעיר מכנאס ולא בפאס כפי שסבורים. ההנחה שנולד בפאס באה מזה שרבות משמונים שנות חייו עשה ברבנות בפאס, אולם ידוע שאביו, ר׳ ראובן, היה חכם גדול שהעמיד תלמידי-חכמים רבים במכנאס.

יעב״ץ היה מתלמידיו המובהקים של ר' יהודה בן-עטר ("רבי לכביריי), מי שהיה ראש אבות בתי-הדין (ראב״ד) בפאס, וסבו לעתיד של "אור החיים הקדוש", הוא ר' חיים בן-עטר. ר׳ יעקב נמנה כצאצא למשפחה מיוחסת ועתירת נכסי-רוח של סופרים וחכמים, ששורשיה מגיעים עד חכמי-ספרד שגורשו בשנת הרנ״ב (1492). משפחה זו עתידה הייתה בתוך דורות אחדים אחר הגירוש, להצמיח מתוכה את אחד מגדולי חכמיה של מרוקו שבכל הדורות, ואחד מחכמי ישראל המובהקים, הוא ר׳ יעקב אבן-צור.

בהיותו כבן אחת עשרה שנים נתייתם מאביו, וכבר בגיל שמונה עשרה אנו מוצאים אותו נושא דרשה בפני גדולי הדור, אחר פטירתו של אחד מגדולי חכמיה של פאס. בגיל עשרים מתמנה לסופר בית-דין, ובהגיעו לשלושים נבחר לדיין. אחר פטירתו של מורו ורבו, ר' יהודה בן- עטר, מתמנה יעב״ץ לראש אבות בתי הדין בפאס, תפקיד אותו ימלא עד סוף ימיו, תוך נדידות קצרות של מספר שנים כדיין במכנאס ובתיטואן, עד פטירתו ביום 8.12.1752, והוא כבן שמונים שנה.

לבד מההתייתמות בגיל צעיר, ידע יעב״ץ טרגדיות אחדות, הגדולה שבהן הייתה ש'כול ששה עשר מבניו מתוך שבעה עשר שנולדו לו. הבן היחיד שנותר לו בחיים, הוא ר' רפאל-עובד, שהמשיך זרעו עד ימינו אלה.

עד כאן היכרותנו הקצרה עם ר' יעקב אבן-צור, (יעב״ץ).