טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "דברים" ו"שבת חזון". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "דברים" ו"שבת חזון".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

 "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" (דברים א, א -ג).

מי כתב את ספר "דברים"?

הקב"ה – "אשר צוה ה' אותו" כדעת הרמב"ם והרמב"ן,

 או משה רבנו – "אשר דיבר משה", כדעת רבנו אוה"ח הק', הגר"א, המהר"ל

 "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל": זהו הפסוק הראשון הפותח את ספר דברים, והשונה  מהפתיח הקבוע בחומשים הקודמים: "וידבר ה' אל משה לאמר", שכמעט ואינו מופיע בספר "דברים". כמו כן, נאומי משה מנוסחים לרוב בגוף ראשון – "ואצווה אתכם בעת ההיא", ואמר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם", "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות" וכו'. מצד שני, בפסוק ג' נאמר: "ויהי בארבעים שנה… דיבר משה אל בני ישראל – ככל אשר צוה ה' אותו אליהם". מכל זה עולה השאלה, מי כתב את ספר דברים, הקב"ה, משה, או ע"פ רוח הקודש?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא, כולם נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר מפי הגבורה: "היות והתורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה". (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה נאמרה מפי הגבורה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבינו "מפי עצמו". שאר החומשים בראשית- במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו כדברי אביי: "קללות שבתורת כהנים  (בחקותי), בלשון רבים אמורות, ומשה אמרן מפי הגבורה.  והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ע"ב).  וכדברי קודשו: "פירוש, לפי שאמר – אשר דיבר משה – שהם דברי עצמו,  שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'… ואפילו מה שחזר מאמרי ה' הקודמין, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים".

 בהמשך, אומר רבנו אוה"ח הק': "אלה הדברים", "פירוש אלה – לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים, לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה בצורתן בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה".

לאור דברי רבנו האוה"ח הק', ניתן לשאול, מהו המרכיב האלוקי בספר "דברים"? מצד אחד, יש לו את אותה קדושה של ד' הספרים הקודמים, ולכן הוא כלול איתם בספר תורה. מצד שני, משה אמרו.

בראיה רחבה של הדברים ניתן לומר, שהקב"ה נתן לאדם דברים גולמיים אותם הוא צריך לעבד, דוגמת השיבולים והפשתן אותם אנו הופכים ללחם ובגדים בסיפור של טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, מדוע היהודים עושים ברית מילה, ובכך מקלקלים את יצירתו המושלמת של הקב"ה.

כנ"ל ספר דברים המכונה משנה תורה. הוא מפשט ומסכם את ארבעת החומשים האלוקיים הקודמים.

 תופעה דומה, היא התושב"ע המפרשת את התורה שבכתב, ובלעדיה לא ניתן להבין את התורה האלוקית.

שתי דוגמאות נוספות, ניתן להביא מעולם הקבלה. רבי אבא התבקש ע"י רשב"י לכתוב את הזוהר, היות והוא היה האיש היחידי שיכל לפשט במעט, את האורות העילאיים של הרשב"י. כנ"ל אצל רבי חיים ויטאל שהתבקש ע"י האר"י הק' לכתוב מעט מדבריו הקדושים. הדברים מופיעים גם אצל האדמו"ר מליובביץ כדלהלן.

הרבי מליובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון אומר: גם חומש דברים נאמר למשה ברוח הקודש. את הדברים משה עיבד כך שיתאימו לעם ישראל. ספר דברים כולל חזרה על מצוות ואירועים עיקריים, וכן מצוות נוספות. והכל, על פי ה'. חומש דברים מהווה גשר לתורה שבכתב לארבעת החומשים, כמו שתושב"ע מסבירה את התורה שבכתב שמקורה גבוה הזקוק להסבר כך שנוכל להבין אותה. (ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 9).

המהר"ל אומר שבכל התורה הקב"ה שם את הדברים בפיו של משה, ואילו בספר "דברים", משה דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

"אלה הדברים".

 "דברים" = דבורים {בהיגוי תימני}.

 הדבורים מייצרות דבש, אבל מצד שני, יש להן עוקץ.

"על הדבש ועל העוקץ" {שיר}.

 מצוות = דבש.   עבירות = עוקץ.

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים". (רבנו אוה"ח הק' דברים א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ליום ז' באדר יום בו נטמן ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריא של המלה "אלה" = 36.

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים ונואם בחסד עליון, היודע לדבר בפני עם ישראל ככתוב: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דברים רבא א' א').

"אלה הדברים"… אמר הקב"ה, ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

על הביטוי "אל כל ישראל" אומרים חז"ל: שדיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מדרש רבה, שמות ה, ט).

דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה על פי הפסוק (בתהלים כט', ד) "קול ה' בכוח", ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.  כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל , כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי יכולתו, בבחינת "וירד משה אל העם" – "ירד" לרמתו של כל אחד.

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח'). כלומר, מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים. למשה רבנו היו כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי אל חיי המעשה. לעומת זאת כאשר הוא זכה  בתורה, נתרפאה לשונו ואז יכול היה לקשר בין העולמות, ולהוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה לחיי המעשה.

תפקידה של ספירת המלכות המשתקפת בדיבור, היא לחבר בין עולם המחשבה לעולם העשייה. האדם חושב על רעיונות, מעלה אותם בפה בפני אחרים להתייעצות, ורק אח"כ מיישם אותם הלכה למעשה.

תשע המידות הטובות אותן מלמד אותנו משה רבינו.

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

א. בעבר, ב. הירדן, ג. במדבר, ד. בערבה, ה. מול סוף, ו. בין פארן ובין תופל,

ז. ולבן, ח. וחצרות, ט. ודי זהב".

 רבנו "אור החיים" הק', אומר ששמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

א."בעבר" – ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד והוא בעבר השני, ולכן נקרא "אברהם העברי" (בראשית יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים {מ.ש.א}.

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'.

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענווה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א), וכן (בנדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר – התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפסוק "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל…" (במדבר כא, יט-כ)

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

  1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.           
  2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דברים יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם ואדם, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "… ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – היום האחרון.

ו. "בין פארן ובין תופל" – פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות, ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד שמא עבר על רצון הקב"ה כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

ז. "ולבן"- שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לב…". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן – לובן הלב" בבחינת "בר לבב".

ח.  "וחצרות"- רומז לחצרות בית ה' שהם בתי מדרש ובתי כנסת, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

ט. ודי זהב" – רומז שעלינו לומר: די לזהב – "להסתפק בהכרחי". וכדברי קודשו: "ודי זהב – שיאמר לזהב די". רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם איזהו עשיר השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו אוה"ח הק'. ראה גם בראש פרשת "כי תבוא" שם נאמר "ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה' אלוקיך…" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

איך ייבנה בית המקדש השלישי?

"נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,  ואת העיר החרב והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאשה עקרה… כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבוא ככתוב:

ואני אהיה לה נאם ה', חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב)

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'. נצייר לעצמנו שהערבים מציעים לנו לבוא ולבנות את בית המקדש כרצוננו. זה יהיה בלתי אפשרי, היות וקיימות שיטות שונות, וכל אחד "חרד" לשיטתו.

להלן הדעות המרכזיות בנושא:

  • הזוהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א)
  • במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם.
  • רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך".(סוכה מא סוף ע"א)
  • הרמב"ם: פוסק שמלך המשיח יבנה את הבית השלישי. כלומר, המקדש יבנה בידי בני אדם.

תהליך הגאולה

        כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).   "ברכת השנים": – "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא". (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין , איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 "תקע בשופר": – קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  לאדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

"השיבה שופטינו": – אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל. ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים נותנים את דעתם בפסיקתם על המקורות מהמשפט העברי. הדרך ארוכה, אבל אנחנו צועדים במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה. כנ"ל לגבי הברכות הבאות.

"למינים ולמלשינים", – דין ברשעים. "על הצדיקים". רוממות קרן הצדיקים.

"בונה ירושלים": – אכן ירושלים חוברה לה יחדיו, ורבבות של יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים  הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים". לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם. הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ. לנגד עינינו מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה': עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". (זכריה ח, ד-ה).

"את צמח דוד – מהרה תצמיח": משיח בן דוד דומה לצמח הצומח לאיטו. עם טיפול מתאים, יצמח מהר.

 "שמע קולנו" – התגשמות התפילה העיקרית שלנו עם בוא המשיח כדברי המאירי.

"רצה… והשב העבודה לדביר בתיך" – בניין המקדש ובקרוב, במהרה בימינו אמן סלה ועד.

הרבי מליובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות, לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?. התשובה לכך היא: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר וכו' בתורה ובמשה רבנו". מלשון הרמב"ם מוכח שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לחכות ולצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

תפילה על גאולת השכינה מאת:

 רבנו "אור החיים" הקדוש.

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוקינו, ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו, למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך, זכור אהבתינו וחיבתנו – והשב שכינתך לבית קודשנו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם, כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו. המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו. הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה. הושיעה ה' שכינתך ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכליה". אמן סלה.

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם {רבי עקיבא}: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"  (זכריה ח, ד-ה).

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מדרומה בואכה שמואל הנביא.

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה (ג, יב), הנ"ל, רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לתל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר. אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה, ואין מוכיח. שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – אמן סלה ועד.

זרקור לאורם של צדיקים

 שהלכו לעולמם השבוע.

רש"י  – "אדון המפרשים ואורם" כדברי רבנו אוה"ח הק'. וכן, "מאור פני המנורה הטהורה… לו משפט הבכורה " כדברי הרמב"ן.

 ביום ראשון כ"ט בתמוז – ימלאו 912 שנים לעלייתו לגנזי מרומים.

אהרון הכהן – ביום שני ר"ח מנחם אב – יום עלייתו לגנזי מרומים כפי שהתורה מעידה עליו בפרשת מסעי. הוא היחידי שתאריך פטירתו מוזכר בתורה, ושבת האזכרה לעולם תחול בפרשת מסעי, כך שכל עמ"י זוכר אותו – בגלל מידת אהבת השלום שלו. "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פ. אבות). 

רבנו האריז"ל = רבי יצחק לוריא אשכנזי –

ביום שישי הקרוב, ה' לחודש אב – יום ההילולה ה- 445 של רבנו האר"י הק'.

שורש נשמתו של רבנו האר"י –  רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רבנו האר"י באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

  • עולם הצמצום. ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

היות והקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, היה צריך ל"צמצם" בכדי ליצור מקום ל"10 ספירות = כלים". כאשר "נשפך האור האין סופי לתוך הכלים"… חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות.

מתפקידנו לדלות את אותן ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית…

דוגמא לכך: רבנו האר"י כותב בשער הכוונות {חלק א, שער השישי}: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל – ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל…".

גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום שינאת חינם בגינה נחרב המקדש. כמו שהקב"ה "אוהב את עמו ישראל" {מתוך התפילה}, כך מצווים אנו לעשות רק טוב לכל יהודי.

על הכתוב  באגדה של פסח, "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו" = א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת. 

  א.ח.ד בגימטריה אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסיפ פרץ).

רבנו גדליה חיון ע"ה – ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה והמייסד שלה,

עלה לגנזי מרומים ביום  ה' מנחם אב  –  יום ההילולה ה- 256.

הישיבה ממשיכה לפעול עד היום – אתם מוזמנים. רבנו גדליה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו "אור החיים" הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון". החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה.  

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר", ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים. הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריח של רבית. העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. כאשר הגיע, הרב חיון עדיין לא שב לירושלים. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף. הם החליפו ריהוט וכו'. כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד ולא יכל להיכנס, בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה באותו כסף של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית.

משה אסולין שמיר  0523240298.   Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה.

חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.  ר' יששכר בן נז'י ע"ה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר