היהודים בסביבתם – מתיחות בין היהודים והמוסלמים

היהודים בסביבתם

מתיחות בין היהודים והמוסלמיםמרוקו - חיים סעדון

יחסה של החברה המוסלמית אל היהודים נבע מיחסו המסורתי של האסלאם ליהדות, ממעמד חכמי הדת במדינה, מיחס השליט ליהודים וממציאות החיים היומיומית. המוסלמים בזו ליהודים. כל ילד מוסלמי יכול היה לירוק, לבעוט, למשוך בזקנו של יהודי – גם זקן או נכבד — ולרגום אותו באבנים, והנפגע לא העז להגיב, מפני שהרמת יד על מוסלמי, גם בתגובה לאלימות, הייתה גורמת נקמה ביהודים אחרים.

כאשר נרצח יהודי ורוצחו לא נתפס, היה על תושבי הסביבה שבה בוצע הרצח להישבע כי ידם לא הייתה במעל ולשלם את כופר הדם, מפני שלפי דיני השריעה (ההלכה המוסלמית) לא חל עונש מוות על רוצח ד׳מים (נוצרים ויהודים). כן רווחה אמרה עממית שלפיה לא ייענש מי שהרג שבעה יהודים ״בלבד״; וכך מוסלמי שרצח יהודי יצא ידי חובתו בתשלום קנס. לפי מסמכים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנת 1892 הוטלו בכמה מקומות קנסות סמליים על מוסלמים אשר רצחו יהודים. כאשר היה הנרצח בעל חסות זרה הייתה תביעת הדיפלומטים לענישת הרוצח חמורה יותר. רק יהודים בעלי חסות זרה העזו להגיב באלימות על אלימות של מוסלמי.

לעתים נרצחו סוחרים בידי שודדים, בין שהיו לבדם או כשהצטרפו לשיירה. לא תמיד אותרו הרוצחים, ולאחר פניות של בני משפחה ואחרים היה המושל מטיל עונש קיבוצי על תושבי האזור, כנהוג במשפט המוסלמי. לעתים פנתה משפחת הנרצח לסולטאן בבקשה לחייב את מושל האזור אשר בו בוצע הרצח לפצות את המשפחה. רבי יהודה בן מויאל ממוגאדור (1911-1830) כתב על יהודי ״שיצא לאהלי קדר לישא וליתן ונהרג על ידי גויים ולא נודע איהו וקרוביו כתבו למלך והשתדלו שיצא דבר המלך אל השר לשלם למשפחה״ (שבט יהודה, ירושלים תשנ״ד, סימן יב).

בין המוסלמים לא הייתה מילת גנאי חמורה יותר מהכינוי ״יהוד״! יהודים ונוצרים כונו ״כלבים״. בתודעת המוסלמים היה דמיון בין אישה ובין יהודי: שניהם חלשים, טמאים, מושפלים ומפוחדים; נגיעה בהם עלולה להבריח את ה״ברכה״ ולחלל את מה שנחשב קדוש. לכן נאסר עליהם לגעת במזון, מחשש שיבריחו את הברכה הטמונה במזון. פתגמים ואמרות עממיות רווחים אמרו על יהודים כי היהודי מטמא את הים; היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון; אם יהודי נכנס לבית, המלאכים ינטשוהו לארבעים יום.

לפי ההלכה המוסלמית אין לכפות על ד׳מים את האסלאם. במאה התשע עשרה לא הייתה מדיניות שריפית להתאסלמות, אבל ידועים כמה מקרים כאלה. יהודים התאסלמו מסיבות שונות: כדי להשתחרר מחוב כספי למוסלמי; כדי להינצל ממאסר או מעונש מוות על מעשה עבריינות; כדי להינצל מעלילה על ביזוי הנביא או הדת המוסלמית שדינה מוות. לעתים איים יהודי על אשתו, בעת משבר בחיי המשפחה, כי יתאסלם, או בלשון המקורות הרבניים ״ימיר טוב ברע״. ב־1886 התאסלם נער יהודי בעיר סאלה. הנער הלך לקאדי, זרק את כובעו ואמר את השהאדה (העדות, היא הצהרת האמונה בייחוד האל ובמחמד שליחו), לשמחתו של הקאדי והסובבים אותו. רבני העיר פנו לקונסולים וטענו שהנער איננו בוגר. התברר שהוא נקט צעד זה בגלל אכזריותו של אביו, ובסופו של דבר הוא הוחזר למשפחתו.

אם גבר התאסלם, חייבים היו אשתו וילדיו להתאסלם גם הם. באחד המקרים סירבה אשתו של אחד המתאסלמים ללכת בעקבות בעלה; היא לקחה את ילדיה, ברחה מהעיר והסתתרה. מנהיגי הקהילה נתבעו להחזירה לביתה כדי שתתאסלם, אך לא הצליחו בכך. על ילדים יתומים כפו את האסלאם, וכדי למנוע זאת היו הקרובים או הקהילה דואגים להשיאם בגיל צעיר. היו שסירבו להתאסלם והעדיפו למות על קידוש השם. הידועה ביותר מביניהם היא סוליכה הצדקת, נערה שהייתה לסמל – עד היום עולים לקברה בפאס יהודים ומוסלמים. האירוע, שהתרחש בשנת צדק״ת (1834), מתואר במקורות אירופיים ועבריים בגרסאות שונות. ראשון כתב על הפרשה רומֶרו אַאוֹחניו מריה בספר קידוש השם של הנעוה חג׳ואל, הגיבורה העברייה, שיצא לאור בספרדית ב־1837 בגיברלטר, ולאחר שנתיים גם באנגלית. שירים וסיפורים נתחברו עליה. בין שסיפורה אמיתי או דמיוני, העובדה שהיהודים ראו בה דמות קדושה מעידה על יחסם לדבקות באמונת אבות ולקידוש השם.

שריף

תואר המייחס את מוצאו של הנושא אותו לנביא מחמד. השריפים נהנו מזכויות מיוחדות בחברה המוסלמית. במרוקו משמש המונח מאז ימי השושלת הסעדית (1659-1553) כינוי לסולטאן ולנכבדים, המייחסים את עצמם למשפחת הנביא.

מעשה קידוש השם של " סוליכה בצדיקה

בעיר טאנגייר שבמרוקו חי יהודי בשם שלמה חטשוואל, מאושר ושבע רצון בחברת אשתו הנאמנה שילדה לו במה בנות, יעלוה חן. סוליכה הייתה פאר המשפחה. הטבע חתר לבצע מלאכת מחשבת כשברא את סוליכה: השמש היוקדת של אפריקה לא הטילה מעולם קרני אורה על יופי מושלם יותר, מקסים יותר, עם כל אלה נתברכה סוליכה גם בשכל בהיר וצלול ובהליכות הן ונועם, כל המעלות הללו עוררו קנאה בלב המוסלמים שבסביבה. [״,] בטענת שקר שאושרה על ידי עדי כזב מוסלמים כי סוליכה מוכנה לקבל עליה את דת האיסלם, פרצו לדירה השלווה של אביה, תפשו בנערה היפה וגררו אותה אל העיר פאס, ששם הביאו שוללם – מתנה יקרה ורצויה – לפני יורש העצר, בן מלך מרוקו, לעשות בו כטוב בעיניו.

יופי כזה טרם חזתה עינו המפונקת [של הנסיך] והוא נשאר עומד בפניה כמוכה סנוורים. את ידו וליבו ואת כל תארי הכבוד של מלכה הציע לה, ואך תנאי אחד בלבד הציג – שתקבל דתו. בשקט ובכל התוקף דחתה את ההצעה, […]

הוא [הנסיך] זימן אליו את חכמי העיר והודיע להם כי סכנה צפויה לחיי כל התושבים היהודים אם לא יצליחו להשפיע על סוליכה להיעתר לו ולמלא חפצו, רועדים מפחד לחייהם ולחיי אחיהם צעדו החכמים אל הכלא, הם הביאו לפני הנערה את אסתר לדוגמה, אסתר שבגללה קמו ריווח והצלה לעמה; אך סוליכה השיבה גם את פניהם ריקם באמרה: אסתר לא נאלצה להתכחש למסורת הקדושה של אבותיה אך ממני נדרש לבגוד בה, אם כשר וישר הדבר בעיניכם, טוב, איפוא, תנו את בנותיכם לנסיך. אני אקיים את חוקי התורה ואם זה רצון אלוהים, אמות על קידוש הי.

התנגדות שלא נשמעה כמוה לרצון הנסיך, אין לה כפרה אלא המוות בלבד. עד מהרה ניתן הצו להתיז ראשה, את היפה בבנות שצניעות לבושה, הובילו במלוא פריחת עלומיה אל הגרדום,

גם לתליין ניתנה עוד הזדמנות לנקוט שיכנוע אחרון שרק הוא ידע טיבו. כשעלתה לגרדום הנחית כמה מדקרות חרב בערפה ותבע ממנה קבלת מרות. ״כאפיר בן כאפיר״ [כופר בן כופר], ענתה הנערה האמיצה, ״חשוך מאמציך!״ ובקריאה: שמע ישראל, הי אלוהינו, ה׳ אהד! הופל הראש במכה נמרצת אחת מיד התליין. [..,]

הגוויה ניתנה לנשיא העדה, רפאל הצרפתי, להובילה לקבורה. על קברה של סוליכה הוקמה מצבת־זכרון והמקום קדוש עד היום ליהודים ולמוסלמים. עד היום שבועה בשם סוליכה נחשבת שבועת קודש.

בנימין השני,שמונת שנים באסיה ובאפריקה, פרק מה, מצוטט מתוך: ש׳ אטינגר(עורך), תולדות היהודים בארצות האיסלאם, חלק שליש׳ (מקורות), ורוכלים 1986,עמי 191-189.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר