בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

חלפתי על יד בית סבי זקני וזכרתי את ביקורי שם לאחר בית הספר, כאשר חמקנו אל סבתא ז״ל, שהייתה אישה מופלאה ושלא פעם הצילה אותנו מנחת זרועו של אבי שהיה תקיף ודייקן ותובען וקפדן על חוט השערה – תכונות שכולנו ירשנו ממנו, אלא שאין לילדינו סבתא כמוה להימלט אליה. ובכל פעם הלכתי להציץ בתיבת אדמתה של ארץ ישראל שהונחה תחת מיטתו של סבא, לראות אם עודנה שם. התעכבתי גם בפתחו של בניין ״אם הבנים״, ראשית היכרותנו עם החינוך המסורתי בסגנון ה״חדר״, שבו ביליתי מגיל ארבע עד גיל תשע, שאז השלמתי את לימודי לבר־מצווה והועברתי ל״אליאנס״. זיכרונות הילדות המוקדמת ההיא עמומים הם, היות וילד רך דרכו לא לקלוט ולזכור מה שעבר עליו, או שמא דרכו לסנן החוצה את כל הקש והגכבה ולשמר מה שהרשים אותו. אחד הדברים שנחרתו בזיכרון היה השלט בכניסה שהכריז כי ״כל אדם שלמד הוא אדם שניצל״. אך תוכני הלימודים ואורחותיהם היו פחות מלבבים. המלמדים עצמם היו בורים ועלובים, שגירדו פרוטות למחייתם והתקיימו בקושי. הלימוד היה בקבוצות סביב המלמד ששינן פסוק מן התפילה, מתוך טקסט שהיה מונה לפניו באותיות של קידוש לבנה, שכל דרדק למד לקרוא מזווית מקום שבתו, וכולם חזרו עליו על־פה והיו אמורים לחזור עליו על־פה בשיעור הבא. לא זכור לי שנדרשנו להבין את משמעותו של הפסוק, וגם לו נדרשנו, ספק אם היינו תופסים על מה מדובר, מה גם שספק אם אותם מלמדים מסכנים ידעו הם עצמם מה לימדו. מה שידעו אל נכון היה להשית עלינו עונשים גופניים קשים ומכאיבים אם לא ידענו לשנן את הכתוב. המלמד היה חולף מעל ראשינו, מדלג מעל לספסלים עליהם ישבנו ומצליף במקלו מכל הבא ליד, לעניין ושלא לעניין, בין אם נשאלנו ולא ידענו ובין אם לא נשאלנו וידענו. המקרים הקשים טופלו בפלקה המאיימת: על רגלי הילד, שהיו נתונות בסד של עץ והוא נדרש להרימן אל־על, הצליף המלמד בהנאה סדיסטית לפי חומרת עוונו. מעולם לא הוברר די הצורך מה הועילו חכמים בתקנתם האכזרית והפרימיטיבית הזאת.

כל התמונות מן הימים ההם שזה מכבר דהו בתודעתי, ניעורו לחיים כשהתייצבתי מול הבניין הריק מאדם, כמקדש חרב שרק מבקר אקראי מזדמן לידו. לפני שער הבניין הייתה רחבה גדולה, שעתה עומדת בשממונה אך בימים ההם שקקה חיים כיריד מתמיד ואין־סופי שהכול מתרחש בו. בכך דמתה לכיכר השער בכניסה לעיר העתיקה במרקש, שמספרי סיפורים, עושי לחשים, גלבים ודברנים מכל הסוגים מבלים שם את ערכיהם מרדת החמה ועד לשעות הקטנות של הלילה והם מקסימים את ההמונים המקיפים אותם במעגלים צפופים כתלמידים בפני רבותיהם. כיכר ״אם הבנים״ הייתה קטנה בהרבה, ומגוון היצעיה קטן בהרבה, אך היא רחשה חיים כל היום בערבוביה של רוכלים, בעלי בסטות לירקות ופרות, ספרים וגלבים ואפילו ״רופאי שיניים״, שעקרו טוחנות וניבים באמצע המהומה בכלים חלודים להחריד לקול צהלתם של הצופים המשועשעים. הרחבה נקראה ״גן הקוצים״(אל־עדשה דל־זדב), אולי זכר לגן שהיה שם פעם, אם כי בצפיפות ובפעלתנות של ימי נעורי אפילו דרדרים לא יכלו לצמוח בה.

גם מצחצחי נעליים הוסיפו לצבעי המקום. היינו חייבים לחצות את הרחבה בכל הלוך ושוב מן הבית אל ״אם הבנים״, ויש שהתעכבנו בדרך אצל סבתה של אימא ז״ל, אישה זעירה ובאה בימים, שהתגוררה בחדרה לבדה בקרבת חצר ״אם הבנים״ במין בית אבות של הקהילה. תמיד שמחה לקראתנו, עד שיום אחר נאמר לנו כי איננה עוד. למרות שמלחמת העולם לא חררה ממש לתודעתנו כי היינו זאטוטים שרק שמעו עליה, יום הניצחון של בנות הברית נשאר חקוק בזיכרוני כי הוא צוין, כפי שהתברר לי כשהגעתי לפרקי, דווקא באותה גינת קוצים. בשובנו מן החדר ראינו התקהלות אדירה, עצומה מן הרגיל, באותה רחבה הומה, אלא שהפעם הייתה צפופה והומייה מעל לכל שיעור. יהודי אמן ניצב לו על סולם וצייר על קיר הרחבה דיוקן ענק של איש מרושע ומשופם, שלחשו מפה לאוזן כי זה היה היטלר ימ״ש. ולאחר זמן ממושך שהדמות השחורה הייתה במלוא גודלה, לכאורה הונצחה דמותו של הנבל, ירד הצייר מן הסולם, התרחק כמטחווי קשת ממנה וקופסת הצבע השחור בידו, ובאחת השליכה על הדמות שזה עתה סיים לצייר בעמל רב לקול תדהמתם של הצופים שסברו כי היא תעמוד כך לתזכורת־ עד. גשם הצבע טפטף מלמעלה למטה, ותוך דקות טשטשו זליגותיו את הדיוקן שהיה לעיסה ערפילית ונזילה, שאך בקושי התירה לנחש מי נחבא תחתיה. לולא ידענו, לא היינו יכולים לשער מי הדמות שצוירה בדי עמל ואחר כך הושחתה לבלי הכר. במשך שנים אחר כך עמד הדיוקן המרוח הזה, יד למפלתו של הרודן, עד שאותות הזמן עשו את שלהן והציור דהה כפי שדהינו גם אנו וזיכרונותינו. עמוס זיכרונות עד טשטוש שמתי פעמי בחזרה לסוליקה במוצא המלה, שבבוקרו של יום הבטיחה ללוותני לבית הרב. ישובה הייתה בתוך ברזליה כי עיסוקה כל השנים היה למכור שרשראות, פחים, צירי ברזל, נזמים, טבעות, מסמרים, זוויות, צינורות, ברגים וכלים ממתכת בכל הגדלים והצורות. היא קפצה לקראתי מזומנת ללכת, קלת תנועה ככספית למרות גילה הקשיש, בלי שניסתה לאסוף את מרכולתה לתוך מבטחי חנותה. היא פשוט הודיעה לשכניה משני צדיה, שסחורותיהם הפרושות על הכביש נמזגות בשלה ללא מבדיל ביניהן, כי היא ״תכף תשוב״ – שלטים שאנו רגילים בהם גם במקומותינו ושפירושם כי בעל הדבר עשוי לשוב אי־שם בעתיד – ומשכה אותי בידי ללכת אחריה כדי שלא אוצרך להשיב על חקירותיהם של השכנים על זהותי הכה חשובה עד כי נטשה את חנותה ללוותני. תמהתי על האמון שנתנה בשכניה, ובעיקר על זניחת סחורתה למרמס העוברים ושבים שאינם מקפידים בהלכות נימוסין, אך היא בזה לערך מרכולתה והפטירה כי אם ירצו בכך, יוכלו שכניה לנשלה מנכסיה בכל עת. כמקפידה על סדר דברים, לבל יימלט אף פרט מתשומת לבי, סובבה אתי סביב לתוואי החיצון של המלח כמו להנהותני באשר למקום הימצאי. השער החדש(פאס אל־ גיד יד) – הוא מקום המפגש של יהודים וערבים שהגיחו בימים עברו משכונותיהם אל עולם הסחר והחליפין, והיהודים היו קונים שם מהערבים את מרכולתם לחסוך מהם חדירה לתוך המלח הצפוף וההומה – היה גם השער הראשי ומטיל האימה אל המדינה. ההפרדה הגמורה בין שכונת המוסלמים, שרק הם דרו בה, כפי שרק יהודים גרו במלח בימים ההם, הבדילה בין סגנונות חיים שלא תאמו זה את זה, וגם הקלה על התקנת סדרי ביטחון, בעיקר למיעוט היהודי שהיה זקוק להם ונתן מבטחו בהם עד להתפרצות הבאה נגדו.