התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים
התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים
גם ראשי ההסתדרות הציונית באיטליה וביוון ראו במשלוח התזכיר צעד בלתי אחראי, בכך שההתאחדות רצתה להביא עניין יהודי פנימי למשפטה של החברה הלא־יהודית. הכתובת הנאותה לבירור תלונות נגד ההנהלה הציונית היא. הקונגרס הציוני ולא מוסד זר. לעומתם גרס אחד ממנהיגי קהילת יוגוסלביה, שאין דופי בפעולות ההתאחדות, ושונאיה נתלו בתזכיר האמור ולמדו ממנו קל וחומר, ובייחוד הנהגת ההסתדרות הציונית ״הלבישה את התזכיר הזה מחלצות והעמידוהו על רגלי זכוכית וכל אלה המחפשים אלילים כדי לשפוך עליה [ההתאחדות] את חמתם נתקלו באליל זה שבעצם הם הם אשר עשוהו לדחליל המפחיד אלוהים ואנשים״.
ראשי ההתאחדות השיבו, שלא היתה בתזכיר כל מחאה נגד ההנהלה הציונית, כי אם בקשה משאול מיזאן לתמוך בשאלת הגירת יהודי המזרח לארץ־ישראל, אם זו תעלה על סדר יומה של הוועידה. התזכיר לא כלל כל התבטאות חדשה, וכל העניינים הנזכרים בו הועלו בעבר על־ידי נציגי ההתאחדות לפני הקונגרסים והמוסדות הציוניים. כן דחו כאבסורדית את הקביעה, שעל ההתאחדות להתייעץ בכל זמן עם כל קהילה וקהילה, ולבסוף בא הטיעון, שלא הניח כלל את דעת המתנגדים, שבין אם ירצו ובין אם לא ירצו — ההתאחדות היא האפוטרופסית על ענייני הספרדים.
לאור הנסיון של חמש שנות פעילות הוועד הפועל בארץ־ישראל ולאור אי־הפעלתו של הוועד המקביל בסלוניקי, נטלו אישים ספרדים מחוץ לארץ־ישראל את היוזמה בידיהם, לפחות לגבי ארגון הקהילות הספרדיות בגולה. בעוד שבארגון ועידת וינה נטלו נציגי ארץ־ישראל תפקיד מכריע, הרי שבוועידות הבין־ארציות, שהתקיימו בתר״ץ-1930 (בבלגרד), ב־1935 (בלונדון) וב־1938 (באטסטדדאם), מילאו אלה תפקיד שולי ,ביותר. הם לא ארגנו אותן וייצוגן בהן הצטמצם לציר אחד או שניים. בוועידת היהודים הספרדים מארצות הבלקן, שהתקיימה בבלגרד בימים א—ב בסיון תר״ץ (2,8—29 במאי 1930), נכח פיג׳וטו כנציג ארץ־ישראל. הוחלט בה על כינוס עולמי, שיאורגן על־ידי ועד מרכזי שמושבו בבלגרד, ולעניין פעילות ההתאחדות, הדגישו הצירים, שכל פעולות הבניין בארץ־ישראל יהיו בתאום מוחלט עם המוסדות הלאומיים. התלטות אלה היו תגובה בלתי־נמנעת על הרצאתו המפורטת של פיג׳וטו בוועידה. הוא טען, שבכל ענפי העבודה בארץ־ישראל —עלייה, התיישבות, חלוקת כספי הקרנות, התעסוקה ומשרות — האלמנט הספרדי מוזנח לגמרי. מאחר ומאמצי ההתאחדות לתיקון עיוותים אלה לא הועילו, הוא הגיע למסקנה קיצונית, שיש
לבקש מאת כל היהדות הספרדית העולמית להשתתף בתרומותיהם [כך!] לקרנות הלאומיות ביד נדיבה ורחבה, אולם בתנאי מפורש שכספיהם יוצאו אך ורק לטובת היהדות הספרדית באר־ץ־ישראל… דרישתנו צריכה להיות תקיפה בכדי להביא לחץ מספיק על ההנהלה הציונית להכיר בשגיאה זו שלא תכופר.
עמדה תקיפה זו נתפרסמה על ידי נציגי יהודי סופיה כאולטימטום, האומר שאם ההנהלה הציונית ויתר מוסדות התנועה הציונית לא ייענו לדרישת הספרדים, לא ישלחו האחרונים את הכספים שאספו למען הקרנות הלאומיות וישתמשו בהם לצרכיהם בלבד.
נראה, שהיוזמה לכינוס ועידה בבלגרד הועמדה בצל ההתפתחויות שהיו בפריז, שם התארגן בראשית תרצ״ב (סוף 1931) ועד מרכזי לגולה בן שנים־עשר חברים, שהוקם רשמית בשבט תרצ״ב (סוף ינואר 1932) לפעול לכינוס ועידה ספרדית עולמית. בראש הוועד עמד משה פיג׳וטו (שהעתיק את מושבו לפריז), וסגניו היו הרב נסים עובדיה וסלבטור אברבנאל. כחצי שנה לאחר כינונו החל להוציא ביטאון בצרפתית —Le Judaisme Sepharadi (היהדות הספרדית), שהופיע עד שנת 1940. קביעת המרכז בפריז דווקא באה בגלל הריכוז הגבוה של יהודים ספרדים בערי צרפת ומושבותיה (יותר מארבע־מאות אלף נפש). מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו לצרפת כחמישים אלף מהגרים יהודים מפרובינציות האימפריה העות׳מאנית, וכן התחזקה השפעת צרפת על יהודי סוריה והלבנון כמעצמת מנדט בארצות אלה.91
פעולות ועד פועל זה היו לצנינים בעיני חברי הוועד הפועל בירושלים, שכן מאז הקמתו, הוא ריכז את הרוב המכריע של כספי הקהילות בגולה, שהועברו לטובת ההתאחדות. יתרה מזו: אנשי ירושלים גרסו, שעל־פי תקנות ההתאחדות אין בסמכות ועד זה לכפות את החלטותיו על הוועד הירושלמי, שכן האחרון הוא אוטונומי לגבי כל העניינים הנוגעים לארץ־ישראל. זאת ועוד, הוועד החדש ביקש לעבוד רק למען הספרדים בגולה בגלותו נטייה אנטי־ציונית גוברת, בניגוד למהותה של ההתאחדות.
הוועד הפועל בגולה כינס ועידה ביךארצית בלונדון בסיון תרצ״ה (מאי 1935), שבה השתתף רק נציג אחד מארץ־ישראל. שם ההתאחדות הוסב ל״איחוד העולמי של הקהילות ,הספרדיות״
Universelle Des Communautés Sépharadites L'unionונקבעו תקנות חדשות ותוכנית׳ פעולה, שלא נכללה בה כל פעילות בארץ־ישראל. העיקר היה — שיפור מצבם החינוכי והתרבותי של העדות הספרדיות בעולם והשארת הנושאים הפוליטיים לטיפול המוסדות הרשמיים. בדרך זו נתאפשרה פעילות משותפת של חברי מפלגות שונות בצד בלתי־מפלגתיים יחד עם קהילות ספרדיות שלא הזדהו עם הקו הפוליטי של הספרדים בארץ (למשל: יהודי בולגריה). נבחרו שני ועדים, שמושבם היה בפריז ובלונדון, בנשיאות הרב נסים עובדיה ונובס דה קוסטא (בהתאם), שיוציאו לפועל את החלטות הוועידה. אברהם אלמאליח, הנציג מארץ־ישראל, לא השתתף בהצבעות על כינון המוסד החדש, ונראה, שחל ניתוק בין הפעילות בארץ ובגולה. עם זאת, לוועידה בין־ארצית, שהתכנסה באמסטרדאם כעבור שלוש שנים, שיגר הוועד הפועל בירושלים שני נציגים (הרב יוסף הלוי ויצחק רפאל מולכו), שנבחרו למוסדות המרכזיים של האיחוד. בהקשר הארצישראלי הוחלט על הקמת בית־מדרש לרבנים בירושלים (למרות שאיפת הלק מן הצירים להקימו באמסטרדאם ליד בית־המדרש ״עץ־תיים״, או ברמסגייט, בנחלת השר משה מונטיפיורי). כמו כן התייחסו בחיוב לפתיחת מדור לענייני הספרדים בסוכנות היהודית, והחליטו שיש לעמוד על כך, שבכל המוסדות הלאומיים בארץ־ישראל תהיה נציגות מתאימה לספרדים ותשמרנה זכויותיהם. אף־על־פי־כן, בהשוואה לוועידת וינה — דיווח מולכו— היתה זו ירידה גדולה במובן הציוני ויישוב הארץ, ועסקן ספרדי אחר הסיק, שהוא, מאמין פחות ברצונם,ובכוחם של ראשי האחוד.״