קהילה קרועה – ירון צור – השמרנות הדתית החדשה
השמרנות הדתית החדשה
לצד הדגם הקלאסי שהציבה יהדות המערב התפתחה באירופה של המאה התשע־עשרה מגמה רפורמיסטית יהודית אחרת. גם את שורשיה של זו ניתן למצוא בתפוצות המערביות, וימיה כימי הרפורמיזם היהודי המערבי הקלאסי, שהיא נולדה כתגובה עליו. כידוע כללה תנועת ההשכלה היהודית, שהיתה התנועה המודרניסטית הראשונה שהופיעה בקרב המיעוטים היהודיים באירופה, זרם רדיקלי – שהתגלם למעשה ברפורמיזם היהודי המערבי הקלאסי – וזרם מתון. המשכילים המתונים לא נטו – בין שביטאו זאת בפירוש ובין שלא – להתנער לחלוטין מן היסודות התרבותיים והפוליטיים או הקיום היהודי הישן. הם חיפשו דרכים לרענן את המורשת היהודית הישנה, והמסלול העיקרי שמצאו להם היה דרך התחייה העברית התרבותית. שורשי המגמה המתנגדת לדגם הרפורמיסטי המערבי מצויים בזרם זה, ההשכלה המתונה. בצדו ולעתים בזיקה אליו התפתח זרם מתנגד חריף עוד יותר – האורתודוקסיה החרדית.
המגמה שנטתה לשימור המחיצות הישנות, ושניתן לכנותה בדלנית חדשה או נאו־פרטיקולריסטית, לא אפיינה את הזרם המרכזי בהנהגת הקהילות המערביות. לעומת זאת היא הסתמנה כמגמה מרכזית בריכוזים היהודיים הגדולים במזרח אירופה, ברוסיה ובחבלים המזרחיים של האימפריה האוסטרית־הונגרית. באזורים אלה בלטו רתיעה או קשיים של המיעוט היהודי להשתלב ברוב המקומי, ולצד חתירה של חוגים יהודים ליישם את הדגם המערבי גם על קרקע קשה זו התגוונו והתחזקו שם אוריינטציות אחרות. במזרח אירופה התפתחו האורתודוקסיה החרדית לגוניה, הציונות, רעיונות לאומיים טריטוריאליסטיים אחרים וכן תנועות שדגלו בתפישות של לאומיות תרבותית וחברתית, כגון ה״בונד״ וה״פולקיזם״ הדובנובי.
הראשון משלל הזרמים הבדלניים החדשים שהופיע על פני השטח והתחרה בדגם היהודי המערבי הקלאסי היה האורתודוקסיה החרדית. האורתודוקסיה ערערה על תהליכי התמורה באירופה עוד לפני התפשטות הלאומיות, שעה שתנועת ההשכלה האירופית יצאה כנגד מרכזיות הדת בחברה, ובתגובה על הלאומיות, שהתגבשה מאוחר יותר, ערערה האורתודוקסיה על התפישה שלפיה עבר זמנה של הקהילייה הדתית בקהיליית הזהות הראשונה במעלה. תפישתה של האורתודוקסיה היתה פשוטה: מול האיום על מעמד הקהילייה הישנה יש להציב חומות חדשות גבוהות יותר של התחזקות בדת: עתה, יותר מבעבר, יש להקפיד על הציות להלכה ועל הגנה על מסגרות הקיום הישנות, ככל שניתן.
במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, די היה שחידוש כלשהו בשאלת הזהות היהודית יפרוץ בתפוצה אחת כדי שהדיו יגיעו במהירות לתפוצות אחרות. ערוצי תקשורת מסורתיים, כלכליים ודתיים, התקיימו מאז ומתמיד בין הקהילות והידיעות החדשות יכלו להינשא גם על גליהם. אך מעבר לכך כוננו באותה תקופה ערוצי תקשורת חדשים. ערוץ חדש אחד בארצות האסלאם היתה רשת בתי־הספר של כי״ח; המורים והמנהלים בבתי־הספר היו פתוחים להשפעות יהודיות מבחוץ ושימשו צינור להעברתן פנימה לתוך הקהילות, במיוחד לנוער הלומד במוסדותיהם. ערוץ חדש אחר, שהגיע גם לחוגים אחרים, שלא ידעו שפות אירופיות, היה הדפוס העברי, ובמיוחד העיתונות, שהחלה להתפתח אז במהירות. הדי האורתודוקסיה לא הגיעו כמובן למרוקו דרך מוסדות כי״ח אלא דרך הדפוס וכן באמצעות שד״רים או מהגרים יהודים משכילים מתונים וחרדים.
לאחד המבקרים הזרים, הרב האשכנזי זאב היילפרין, היתה כנראה השפעה מייסדת וארוכת טווח במרוקו. היילפרין, יליד ליטא ותושב ירושלים לשעבר, שהה בקהילות מכנאס ופאס שנים ארוכות בראשית המאה העשרים והחדיר לתוכן רעיונות ודגמי התחדשות תורנית מבית־מדרשה של תנועת המוסר הליטאית. השפעתו תרמה כנראה לכך שיהודי פאס היו הראשונים שניסו לענות על אתגר התמורה החינוכית של כי״ח בהקמת מוסד חינוכי קהילתי בעל מגמה שמרנית. הם הקימו תלמוד תורה שכונה ״אם הבנים״, ושהיה בעיקרו מוסד חינוכי מן הדגם הישן, אם כי שולבו בו כנראה יסודות תיקון כלשהם. ״אם הבנים״ עבר רפורמות מתונות בראשית תקופת הפרוטקטוראט, ואחרי מלחמת־ העולם השנייה הפך לדגם למוסדות חינוך דומים שיקומו ברחבי מרוקו.
במקביל למסלול הפונה להתמערבות התפתח אפוא לאטו, וללא תמיכה מסיבית מן הסוג שהעניקה כי״ח לחסידיה, מסלול מודרניזציה אחר, שנתחם רובו ככולו בגבולות ההשכלה העברית המתונה והדת היהודית. המאפיין התרבותי הייחודי של מסלול זה היה שההתוודעות להשכלה או לשמרנות החדשה היתה בעברית, ולא בשפה מערבית. תופעה זו מזכירה את מה שהתרחש בקרב המוסלמים, שגם אצלם היו שני צינורות לשוניים־תרבותיים מקבילים לתקשורת רפורמיסטית: ערבית, או שפה אירופית. לשאלת התרבות המשמשת את הרפורמיסטים היתה, כפי שנראה בהמשך, חשיבות מרכזית, ועל כן נבדיל מכאן ואילך בין ״מתמערבים״ ל״משכילים״. נייחד אה המונח ״משכילים״ לאלה שקלטו את בשורת התמורות ופיתחו את נטיותיהם באמצעות שפת המקור שלהם, ערבית או עברית, ואילו ״מתמערבים״ יכונו מי שתהליכים אלה התבצעו אצלם כעיקר באמצעות שפה אירופית.
ליהודי מרוקו היתה אפוא האופציה להתוודע לתמורות בתחום הזהות היהודית המסורתית דרך ההשכלה העברית המתונה או דרך התגובה האורתודוקסית השמרנית החדשה, שהתגבשה גם היא, כמובן, בלשון התקשורת המסורתית־עברית, היידיש או הערבית־יהודית. עם כל ההבדלים בין מרוקו למזרח אירופה היה גם דמיון מסוים בין שני אזורים אלה של הפזורה. כאן וכאן היו ריכוזים יהודיים גדולים יחסית, שהשלטונות לא היו נחושים להעבירם במהירות תהליכי תמורה. מפעלה החינוכי המערבי של כי״ח חדר עד תום מלחמת־העולם השנייה כמעט אך ורק לערים ולעיירות הגדולות – וגם בהן לא הקיף אלא חלק, אמנם ניכר, של הדור הצעיר. כמו כן, זרועות השלטון הקולוניאלי שפעלו ברוח הנציב העליון הראשון, ליוטה, לא עודדו כזכור את פירוק האליטות והמוסדות הישנים.
המחקר על התפתחות ההשכלה העברית המתונה, הדתית, והשמרנות החדשה בקרב יהודי מרוקו מצוי בחיתוליו. ואולם הרושם הוא כי עד מלחמת־העולם השנייה הספיקו להיווצר גרעינים של שמרנות דתית בעיקר בפנים הארץ, במכנאס, בפאס, בצפרו ועוד. העילית הרבנית התבוננה כצפוי בעין זועפת על תהליכי החילון בחברה היהודית, על התרופפות הקשרים הפנים־קהילתיים וכו'. מעבר לזה, אחדים מאנשיה ניתחו לעצמם את הגורמים העומדים מאחורי תהליכי התמורה, פיתחו מודעות לתפקיד מפעלה החינוכי של כי״ח בשינוי הזהות המסורתית וחיפשו דרכים לשקם את מעמד הדת ואת כוחם שלהם בהנהגת הציבור. הם היו מודעים לכך שהמערכה המקומית שהם עמדו בה לא היתה אלא חלק ממערכת התגוננות כללית של העילית הרבנית בקהילות ישראל, וודאי שהם עמדו בקשרים עם רבנים במקומות אחרים.