יהדות המגרב-מסורות ומנהגים במחזור השנה-רפאל בן שמחון

נשיאת כפיםיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

במרוקו הכהנים הנושאים את כפיהם, הן בימי חול והן בשבתות וימים טובים, חייבים להיות כהנים נשואים, הבחורים הרווקים וכן נערים אינם נושאים כפיים כמו שנוהגים בארץ. לעומת מרוקו, בלוב אין הכוהנים נושאים את כפיהם בימי חול, כי אם רק בשבתות וימים טובים.

הוצאת ספר תורה

הוצאת ספר תורה, היא כולה חגיגה גדולה. אחריה באה הקריאה בתורה, בה מעלים שבעה עולים, אבל אצל יהודי מרוקו נהוג להעלות יותר משבעה עולים.

במיוחד כאשר יש שמחה (ברית־מילה, בר־מצווה או חתונה), אז עושים ״מוספים״. העולה להפטרה (מפטיר) שרים עליו את השיר הבא:

קדושת שבת, כתקנת עזרא, יעלו שבעה, לספר תורה,

ומפטיר יפטיר ההפטרה, ויתפללו מוסף כהלכתו, כי בו שבת מכל מלאכתו.

ליהודי לוב שמות מיוחדים למספר עליות לתורה: עליית רביעי נקראת ״מדליק״ והעולה לקטע זה מביא לבית הכנסת שמן למאור.

בכמה בתי־כנסת מכורה עלייה זו של ״מדליק״ לצמיתות ועוברת בירושה מאבות לבנים. עליית שישי נקראת ״סמוך׳ ועליית שביעי נקראת ״משלים״. (ילקוט מנהגים עמי 371).

ראוי לציין, כי בעיר מכנאס קיים מנהג מוזר עוד מקדמת דנא, והוא: אין ״חזרה״ של שליח־ציבור לא במוספים ולא בתפילת מנחה, שיהיה חול, שבת או גם חג, אין חזרה של שליח ציבור. החזרה עושים אותה רק בראש השנה ויום כפור כמובן. לא פעם התפלאו אורחים זרים שנזדמן להם להימצא במכנאס ולהתפלל עם הציבור בבית־הכנסת, וגם לוותר על החזרה. לפעמים היו גם ויכוחים קשים בין האורחים־רבנים שלא יכלו לעבור על״הסדר״ הזה בשתיקה, אולם דבר לא עזר.

שניים מקרא ואחד תרגום

בגמר תפילת שחרית נהגו היראים ואנשי מעשה להישאר בבית הכנסת ועברו על פרשת השבוע: שניים מקרא ואחד תרגום. היו שנהגו לעבור על הפרשה עוד ביום שישי בבוקר אחר התפילה. רושמי המנהגים נתנו סימן לדבר: ואלה שמו׳׳ת בני ישראל , כלומר־בני ישראל קוראים שניים מקרא ואחד תרגום.

ידועה איגרתו של רבי יהודה קןראייש לאנשי פאס שבה הוא מתרה בהם, על הפסקת קריאת הפרשה באחד מקרא ושניים תרגום…האיגרת כולה כתובה בערבית….להלן הפתיח שלה…
مقدمة رسالة يهوذا بن قريش بالعربية 
בשם אל חי וקים לעלמים
(يسم الله الحي القيوم للأبد)
رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس
في الحض على تعليم الترجوم والترغيب فيه
والتغبيط بفوائده وذمّ الرفض به

עזרת נשים

ברוב בתי־כנסת במרוקו לא היו עזרות נשים, משום שהנשים, במיוחד הצעירות המודרניות לא נהגו לבקר בבית־הכנסת, רק הנשים הזקנות ואלה בלבד, ביקרו רובן ככולן, לא ידעו קרוא וכתוב. הן היו מבקרות בשבת, רק כדי לראות ספר תורה, לנשק אותו ולבקש רחמים בעד צאצאיהן וקרוביהן. גם לא נשארו עד גמר התפילה. מיד אחרי ספר תורה חזרו כולן לבתיהן, מעטות היו מוסיפות להישאר, על־כן נהגו להתרכז ולעמוד צפופות כולן בכניסה לבית־כנסת, לפעמים עמדו כולן בחצר הבית בו היה נמצא בית־הכנסת ופטפטו ביניהן.

מתחילת שנות החמישים החלו להוסיף ״עזרת נשים״ לכל בית־כנסת חדש שנבנה וגם דאגו שכל עזרת נשים תהיה מסודרת וגם מודרנית, כי רובן של הנשים היום הן בעלות השכלה וגם עברית יודעות ורובן הולכות ומבקורת בבתי־כנסת.

סעודת הצהרים של יום השבת

החמין

במרוצת הדורות, נהגו בכל תפוצות ישראל לענג את השבת במאכלים נאים וטעימים, וכן במשקאות מבושמים, וזוהי השבת, בה ״צריך אדם לתקן תבשיל טעים ביותר ומשקה מבושם ביותר״. התבשיל המיוחד הנהוג בכל עדות ישראל בשבת, הוא החמין. אצל יהודי המגרב, הוא נקרא  א-שכ'ינה – והיא מאוד חביבה על יהודי מרוקו עד שנוהגים לומר בהגה המקומית: " יהודי בלא שכ'ינא, פחאל סלטאן בלא מדינה " דהיינו: ״יהודי ללא שכ׳ינא, דומה למלך בלי מדינה״.

הכנת החמין המרוקאי

החמין המרוקאי עשיר בחומרים, להכנתו משתמשים בעיקר: בתפוחי אדמה, ביצים, חומוס, אורז, שמן, בשר שמן, פלפל שחור, זעפראן, פפריקא ועוד כל מיני סוגי תבלינים. בעלי יכולת הוסיפו גם ״רגל קרושה״ כדי לתת טעם טוב יותר לתבשיל האהוב. את האורז שמים בתוך שקית־בד או בתוך כלי חרס זעיר. כל החומרים עם הכלי הזעיר מכניסים לתוך קדרה מחרס, הנקראת " אל –קדרא "  (סיר החמין) ושולחים אותה לתנור הציבורי כשהיא סגורה בצורה הרמטית. יש שהוסיפו עוד כמה תוספות, הכל לפי מצב הכלכלי של המשפחה.

עקרת־הבית כיסתה את סיר החמין במיכסה וקשרה סביבו רצועת־בד, לאחר שטבלה אותה בבצק מאוד דליל, כך זה יצר מין דבק חזק וסגר טוב את הסיר, כי אחרת החמין עלול ״לאבד את הטעם הטוב״ או כל התבשיל ישרף ולא יהיה אפשרי לטעום אותו. קשירת המיכסה לסיר והדבקתו אליו, שמרה גם על חום החמין ולא התקרר אחרי שהחזירוהו מהתנור הציבורי. גם שמרה על הסיר שאף יד לא תיגע בו, והכוונה ל־טררראח המחזיר את ה־חמין מהתנור הציבורי לבית היהודי מפחד, שאולי בדרך יפתח הסיר וינגוס ממנו או אפילו ״יקח את חלקו ממנו״.

בג׳רבה, הטמנת החמין הייתה נעשית בצורה מרוכזת, באחת המאפיות. כל משפחה היתה מביאה את סיר החמין שלה ביום שישי אחר הצהרים למאפיה. ביום שבת בעל המאפייה הוציא את הסירים החוצה וכל משפחה באה אחרי תפילת שחרית, בשעת הצהרים ולקחה את החמין שלה מוכן.

צריכת ביצים בשבת

לאכילת הביצה שבחמין של שבת, סיבה מיוחדת: ״נהגו לאכול ביצים מגוגלות בסעודת הצהרים של שבת, כי הן זכר אבילות על משה רבנו ע״ה שנפטר בשבת״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר