תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית-חיים שירמן- הערצת הלשון העברית

ה. הערצת הלשון העברית

הערבים ראו את הלשון הקלאסית שבה כתב מוחמד את הקוראן כסמל השגב והיופי, כלשון קודש במלוא מובן המלה, ולא היו מוכנים להשוות אליה שום שפה שבעולם. בלי ספק נמצאו גם יהודים משכילים שנהנו מן הערבית, אך מותר להניח כי פולחן מופרז זה של הערבית עורר אף תגובה אחרת אצל היהודים יודעי העברית, וביחסם לתנ״ך חל שינוי ניכר. התנ״ך נחשב בישראל מאז ומתמיד כספר שנערך ברוח הקודש וכמקור ראשון ועיקרי לידיעת אמונתו של העם וקורותיו בימי קדם: נוכח טענותיהם של המוסלמים חשו המנהיגים הרוחניים של ישראל ביתר שאת בראשוניותו ובייחודו של המקרא, אוצרו הלאומי של ישראל, והם קיוו שגם עמים אחרים יודו במעלותיו. הראשון שהכריז בקולי קולות על גדולת המקרא היה הגאון רב סעדיה: בהיותו בן עשרים בלבד חיבר הוא את ספר ׳האגרון׳, ספר שהכיל מילון לחרוזים ופרקים ביסודות מלאכת השיר העברי. ׳האגרון׳, כשאר כתביו של הגאון, זכה לקוראים נלהבים במיוחד בין משכילי ספרד — ובתוך זה מנחם אבן סרוק, שלמה אבן גבירול ואחרים. ׳האגרון׳ נפתח בהקדמה עברית מהודרת הכוללת דברי תהילה ללשון הקודש וגם תלונה על שקיעתה והשפלתה: ׳ספר האגרון ללשון הקודש אשר בחר בו אלהינו מני־עד ומלאכי קדשהו בו יזמרוהו סלה, ובו יעריצוהו כל בני עליון׳. העברית היתה אפוא שפתם של המלאכים, ואף כל בני האדם דיברו בה עד שנתפלגו הלשונות. רק עם ישראל שמר לה אמונים. אכן בלשון זו התגלה האלוהים לעמו, בה השמיע משה את דבריו, בה שרו הלויים והתנבאו הנביאים. המחבר הצעיר מתפלל לכך שכל בני עמו ידעו את לשון הקודש ׳גם אנחנו גם טפינו גם נשינו ועבדינו׳. דברי ׳האגרון׳ מהדהדים בפתיחה ל׳מחברת הענק׳ של אבן גבירול — שיר שבו סוקר המשורר את קורותיה ואת גורלה של לשון המלאכים, ותובע גם כן מבני זמנו שיזכרו אותה ויכבדוה:

וּבְכֵן דְּעוּ יִתְרוֹן לְשׁוֹן עִבְרִית אֲשֶׁר / הִיא מִלְּשׁוֹן כָּל עַם וְעַם יוֹתֶרֶת […]

רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶם שְׁאֵרִית יַעֲקֹב / אִם תִּשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאֹד נִבְחֶרֶת.

הערת המחבר : ספר האגרון׳, המילון העברי הקדום ביותר הידוע לנו, נתחבר על ידי רב סעדיה גאון, בנוסחו הראשון, בשנת 902. נוסח זה נכתב על טהרת העברית. כמה שנים אחר כך הוציא הגאון נוסח שני של הספר והקדים לו מבוא פרוגרמטי בערבית. בנוסח הזה שילב כמה פרקים על השירה העברית ומלאכת השיר. המילון היה מחולק לשני חלקים, בחלק הראשון הובאו הערכים לפי סדר א״ב של התחלותיהם, ואילו בחלק השני — לפי הא״ב של אותיות הסיום שלהם. שני החלקים כוונו לפי עדות המחבר לסייע למשוררים למצוא מלים המתאימות להתחלות טורי שיריהם (על פי האקרוסטיכון) ולסיומם (על פי החרוז). רוב הספר אבד. הקטעים המעטים ממנו שנתגלו בגניזה פורסמו במקובץ על ידי נ׳ אלוני, במהדורתו הנזכרת לעיל.

המושג ׳לשון נבחרת׳ תואם את המושג ׳עם נבחר׳. לא נתפלא אפוא אם נמצא שגם בהשקפת עולמו של יהודה הלוי תופסת הלשון העברית מקום מיוחד. לדעתו היא עולה על הערבית בגלל קדושתה ויופיה. בלשון זו פנה הבורא אל אדם וחוה, היא היתה הלשון שבה החל אברהם לדבר בארץ הקודש לאחר שהשתמש באור כשדים ב׳לשון חולין׳, דהיינו הארמית; ישמעאל הוא שהביא את העברית לארץ ערב, ולאחר שעברו עליה שם גלגולים נהפכה היא לערבית. טענה זו מזכירה השקפה שהיתה נפוצה למדי בין היהודים בימי הביניים, אם כי יהודה הלוי מנסח אותה לראשונה במפורש: לפי השקפה זו לא היתה הערבית בעצם אלא עברית שנשתבשה. אגב, מן הראוי להזכיר כאן במקביל דעה אחרת, שגם בה החזיקו רבים מן הסופרים היהודים בימי הביניים, ולפיה קיבלו הערבים מעם ישראל הקדום לא רק את לשונם אלא גם חלק גדול מחכמתם ומאוצרות ספרותם, אלא שהמקורות העבריים של חכמות אלה נשתכחו ונעלמו במרוצת הזמן ונותרו לנו רק חיקוייהן הערביים. מחבר עברי שרצה לתרגם יצירה ספרותית ערבית ולהציגה לקהל קוראיו העבריים עשוי היה להדגיש את מוצאו היהודי של הטקסט. אלחריזי מביע זאת בצורה חד משמעית ואף משעשעת בדברו על המקאמות של אלחרירי: ׳אף על פי שעניניו מלשון הקודש גזורים / וכל משליו היקרים/ מספרינו לקוחים ומסורים / ואם תשאל לכל מליצה ממליצותם מי הביאך ללשון הגרים / תאמר כי גֻּנֹּב גֻּנבתי מארץ העברים׳. אמנם אם הלשון העברית היתה פעם מקור שממנו שאבו הערבים, ברור שמאז היא נעשתה דלה יותר, והמשוררים שניסו לכתוב עברית הרגישו לעתים כי חסרות מלים מסוימות באוצרה. על כן קל להבין את תמהונו של המלך בספר ׳הכוזרי׳ של יהודה הלוי כשהוא שומע מפיו של החבר היהודי שלשונו עולה בהרבה על הערבית, אף שזו עשירה כל כך במליה. היהודי אינו מנסה להכחיש עובדה זאת, ותשובתו היא: ׳מצא אותה מה שמצא נושאיה — נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם — והיא בעצמה החשובה שבלשונות׳. אין להעלות על הדעת כי גדולי האומה כמו משה, יהושע, דוד ושלמה לא מצאו בלשונם את כל המלים שהיו דרושות בזמנם. אכן נשתמרו במקרא תיאורים מדויקים של כמה חפצים כמו המשכן, החושן, האפוד וכו', והם מוכיחים שקדמונינו לא היו כלל חסרים מונחים מדויקים לפי כל מקצוע ומקצוע, אלא שחלק גדול של המלים מתקופת המקרא לא הגיע אלינו. גם אלחריזי נאלץ להודות שהעברית העומדת לרשותנו איננה מספקת תמיד את צורכי המשוררים, אלא שבאופן פלאי — ׳היא צרה — ותרחב לנו / קצרה — ותספיק לכולנו׳. מכל מקום ראוי לציין במיוחד שאחדים ממשוררי התקופה הספרדית טוענים שהם משתמשים בלשון העברית כדי ששאר האומות תיווכחנה מה רב הדרה, ובהקשר זה הם מביאים את לשון הפסוק ׳להראות העמים והשרים את יפיה׳ (אס׳ א, יא). המשורר יעקב בן אלעזר משלב בהקדמה ל׳ספר המשלים׳ נאום שבו לועגים הערבים ותומכיהם מקרב היהודים ללשון העברית — וכך ניתנת לו ההזדמנות להגן על כבודה ולהוכיח על ידי החיבור המוגש לקוראיו מה גדולים ערכה וכבודה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר