ספר דברים – פרשת "כי תבוא". מאת: הרב משה אסולין שמיר

ספר דברים – פרשת "כי תבוא".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

המתכון לזכיה בברכות הרבות "המקשטות" את פרשתנו:

"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך {לימוד תורה},

 לשמור{מצוות לא תעשה}, לעשות את כל מצוותיו" {מצוות עשה}.

ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך

 – כי תשמע בקול ה' אלוקיך".

 

 רבנו "אור החיים": "לזה אמר והשיגוך הברכות – שזה עיקר ההבטחה,

שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה (דברים כח א- ב).

"תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה".

 

עזרא הסופר תיקן לעם ישראל לקרוא את פרשת הקללות והברכות שבפרשת "בחקותי" לפני קבלת התורה בחג השבועות, ופרשת הברכות והקללות שבפרשתנו "כי תבוא", לפני יום הדין בראש השנה, כדי שנתכונן ונשוב בתשובה לפני שני ימי הדין. "חג השבועות" – יום הדין לקבלת התורה כדברי השל"ה הק'. יום הדין בראש השנה – יום הדין לחיי ומזוני וכו'.

נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה – יום הדין בו נעבור כבני מרום, עם כל באי עולם בפני הקב"ה.

 בפרשת "כי תבוא" ישנן 6 מצוות בלבד. מרכז ועיקר הפרשה, מתאר את "מעמד הברית בשכם" בו ציווה משה רבנו שלושה דברים:

א. לכתוב את התורה "באר היטב".

ב. להקים מזבח עליו יוקרבו קרבנות עולות ושלמים, ולשמוח לפני ה'.

ג. מעמד הברכה והקללה בהרי גריזים ועיבל בשכם, כאשר שישה שבטים עומדים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל. בין שני ההרים, יעמדו הכהנים למטה מסביב לארון, והלוים מסביב לכהנים. 

 

התורה רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. "חץ" {98} קללות אותן נוכל להפוך ל"צח" ברכות, ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך – כי תשמע בקול ה' אלוקיך" (דברים כח ב).

רבנו "אור החיים" הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בצנרת. הסר דאגה מלבך. הקב"ה ידאג שתקבל את הברכה תשיג אותך בכל מקום שתימצא בו. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

 רבנו גם מוסיף דבר חשוב: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בענין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה" כפי שנאמר בפסוק  הנ"ל: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך" הרומז למצות לימוד תורה, וכן בפסוק א': "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך {לימוד תורה}, לשמור {מצוות לא תעשה}, לעשות את כל מצוותיו {מצוות לא תעשה}".

השכר יהיה בשפע: "ונתנך ה' אלוקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך…". (דברים כח א – יג).

 את הברכות, התורה חותמת בפסוק י"ד: "ולא תסור מכל הדברים אשר אנוכי מצוה אתכם היום – ימין ושמאל".

נמצא שהכל תלוי בנו. נתפלל שנזכה לעלות להתעלות ביתר שאת וביתר עוז, לקראת יום הדין הבעל"ט.

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה,

 וירשתה, וישבת בה.

ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

            ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה' אלוקיך…" (דברים, כו, א-טו).

"בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל – כל הטוב" (רבנו "אור החיים" הק').

 

הבאת הביכורים –

מידת הכרת הטוב – תורת האיפוק והריסון העצמי.

פרשתנו פותחת במצוות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו בשדהו ראשונים. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה  תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

מידת האיפוק: מצוות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה איתם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כנ"ל לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה.  {רש"י – מתוק מדבש}.

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ…".

רש"י הק' אומר על הפסוק: "ושמרת ועשית" (דברים כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצווה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

 במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…".

הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עם ישראל, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלתנו מידי אויבינו החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דברים, עקב יא, יג).

רבנו "אור החיים" הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כדברי קדשו. כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו..

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

א."אשר ה' אלוקיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה – 'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוקיך'. וכדברי קודשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עם ישראל ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קודשו).

ג. "וישבת בה" – מצוות ישוב א"י כמצווה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במדבר לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצוות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דברים כו ב).

    הבאת הביכורים – תיקון חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').

רש"י אומר: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

שואל רבי מנחם זעמבא, מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים? בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים אנו את יופיים ועסיסיותם של הפירות הנ"ל, ומביאים אותם לבית המקדש.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים, הוא לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

"ואמרת לפני ה' אלוקיך – ביערתי הקודש מן הבית".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דברים כו יג).

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

 (כו, יב – טו), מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה". (ראה, יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני ה' אלוקיך ביערתי הקודש מן הביתוגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש הוא, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, והחשוב: נתנו מכל הלב. המסר החשוב מכך הוא, שעלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות היות ובעולם האמת נצטרך למסור דין וחשבון מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך".

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

                  שאין ראוי לאדם לשמוח אלא שיבוא לארץ העליונה"  (רבנו אוה"ח הק' כו, ה).

          א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" –  לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש עשרות מתלמידיו, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'. כמו כן, אותיות המלה "והיה" = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כי תבוא" כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

"והיה כי תבואו אל הארץ": אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בראשית רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזוהר הק' מסביר שבשעת יציאת נשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זוהר ויחי ריח ע"ב).

רבנו אוה"ח הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון. "והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן – ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן כדברי הזוהר "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כמו כן, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שם דוד מלכנו.

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר ה' אלוקיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו כמו בירושת הארץ שם צריכים להילחם נגד האויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצוות ביכורים יש להביא מן הראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא 60 ורומזת ל-60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותם 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השולחן ערוך, עליו אומר רבנו "אור החיים" הקדוש כך: "הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

ד."ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזוהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה'".  

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.  

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

  1. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה"– היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת הכתוב: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא אדם זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

"ושמחת בכל הטוב –

              אשר נתן לך ה' אלוקיך" (כי תבוא, כו, יא).

                     "בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל – כל הטוב" (רבנו "אור החיים" הק').

              "בן זומא אומר: איזהו עשיר? השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א).

רבנו אוה"ח הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב ה' – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

 כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

לאור דברי קודשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "וה' ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 רבנו "אוה"ח הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" –  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב". רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו אוה"ח הק'.

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמל  ת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה'". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה:

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך… הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך, גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך. כן תמיד יהיה לך".

השמחה בלימוד תורה.

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה,

היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו אוה"ח הק' כו, יא).

רבנו אוה"ח הק' מביא פירוש אחר לפסוק הנ"ל ואומר שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:  "אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו אוה"ח הק' כו, יא). כמו שמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה של תורה – "אדם כי ימות באהל".

רבנו אוה"ח הק' מסתמך על דברי הזוהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר "וירא אלוקים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו" – המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה – לימוד תורה בשמחה.

קיום מצוות מתוך שמחה –

  בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי" (יום ההילולה – יג באלול).

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפסוק "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך… והיית אך שמח" (דברים טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצווה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצוות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

"אראנו נפלאות"

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן חכם אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב חכם אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה, אכן הסכים והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש החזן של ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר "מנחת יהודה", הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. מרן הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, מרן הרב דוד שלוש – רב ראשי לנתניה, האדמו"ר חכם יחיאל אביחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, אפרים הכהן, יצחק כדורי, והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול, מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

אליהו הנביא לומד תורה

עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה.

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר ה' – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב". את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

מוסר השכל: בעבודת ה' יש לעלות מדרגה מדרגה בשביל להתעלות. כדוגמה, ניתן להשתמש בספר 'מסילת ישרים' לרחמ"ל הבנוי מ- 26 פרקים, כאשר כל פרק הוא פועל יוצא של הפרק הקודם.

באחת מדרשותיו, ה'בן אי חי' ראה בקריאת ה' לאברהם "לֶך לְֹֹך"- תואר לֶךְ  יש לְךָ האדם, ולא תואר עומד. עליך האדם, ללכת ולעלות במעלות ה' צעד אחר צעד, אצבע בעקבות אגודל.

ה'בן איש חי' המשיל זאת לאדם שחלם חלום בו הוא ראה את המלך ניצב באמצע סולם של אלף מדרגות. אשתו של האיש הציעה לבעלה שהיה מקורב למלך, לספר לו על החלום, דבר שישמח אותו, וגם שכרו בצדו.

היות ונאמר לאברהם: "… שמע בקולה", החליט גם האיש שלנו להתייצב בפני המלך ולספר לו את הסיפור. המלך שמח, ונתן לו במתנה כפרס, 1000 זהובים – זהוב על כל שלב.

אשתו של השכן ששמעה את הסיפור, הריצה את בעלה למלך, אבל עם חלום משודרג. שהוא ראה את המלך ניצב בראש הסולם. האיש התייצב בשמחה לפני המלך, ושטח בפניו את החלום ש"הומצא" ע"י אשתו. המלך נתן פקודה לתלות את האיש על ראש הסולם, וקוימו בו דברי רב בגמרא (בבא מציעא נט ע"א): ההולך בעצת אשתו – נופל בגהינם", כפי שקרה לאחאב ששמע בעצת אשתו אי-זבל הרשעה (מלכים א כא).

המסר בסיפור: בעבודת ה', אנו תמיד נמצאים במחצית הדרך, בבחינת דברי חז"ל: "לעולם, יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי…". (קידושין מ ע"א – ע"ב).

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר. Shamir240298@gmail.com

רפואה שלמה למשה בן זוהרה נ"י. אילנה בת בתיה נ"י. יונתן בן קרן נ"י

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.  רבי יששכר בן נז'י. יחיא בן מסעודה ע"ה. דניאל בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. הצדקת חנה בת מרים ע"ה שנהגה לצום שבוע ימים. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר