השירה העברית במרוקו -חיים זעפרני

ו. [היצירה השירית ומקורות ההשראה]

והב״ה (= והקדוש ברוך הוא) מזמין לי בעת עשיית השיר דברים ופסוקים ודברי חכמים הנאותים לאותו נעם במדה במשקל, בלי תוספת ומגרעת בתוך השיר, כי ודאי כשיבא בתוך השיר כפי הענין במדה במשקל איזה פסוק או איזה דבר מדבריהם ז״ל שהם ׳נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש׳ כידוע ובלי לאות ויגיעה, אלא בנקל — ואיני צריך לחפש בנרות, נרות המערכה  אנ״ך אלא הקב״ה מזמין דבר הנאות בפי ואוציא כלי למעשהו, ׳דבר דבור על אופניו תפוחי זהב במשכיות כסף׳. כפתור ופרח ושושן, ׳כי הבא ליטהר מסייעין אותו׳. וזאת היתה לי ׳כי פקודיך נצרתי׳רצוני זה שאני עושה השיר לש״ש (=לשם שמיים).

ז. [היצירה הפיוטית והשבת ההרמוניה האוניברסאלית על כנה]

ר׳ משה אבן צור מביא פרשנות מרובת־פנים לפסוק המקראי המיוחס לדוד המלך, שהיה, לפי המסורת, מחברם של מזמורי תהלים וזכה לכינוי ׳נעים זמירות ישראל׳, לשם צידוק שליחותו — להלל ולשבח את ה׳.

וכדי שלא לעשות הפ' קרדום אפרשנו בב׳ פנים, הלא המה שכונת דהע״ה (=דוד המלך עליו השלום) שהתורה שהיא זא״ת וזאת התורה היתה לו הויה וקיום יען שמר מצותיו ית׳ וזה מ׳׳ש ז״ל ׳כל שמעשיו מרובים מחכמתו׳ וכו'. א״נ(=אי נמי) דהע״ה במדת זא״ת שהיא המ'(= המלכות) יתהלל ואומר כי זאת שהיא המ'(= המלכות) היתה לי, שראויה היתה בת שבע לדוד מו׳ ימי בראשית, ר׳׳ל אותה בת שבע שהיא מו׳ ימי בראשית, דהיינו: חג״ת נה״ם. מו׳ ימי בראשית פי׳ בת שבע מו׳ ימי בראשית מדה שביעית זאת(= מלכות) היתה לי ׳יען פקודיך נצרתי׳. ר״ל, אני שומרם משמרת למשמרת, כי תורה שבע״פ היא מפרשת תורה שבכתב. ולזה היתה לו מידת המלכות, כי גם היא תורה שבע״פ קרינן לה. וזו היא כונתם ז״ל באומרם: ׳אני אברך ולי נאה לברך׳, דלכאורה נראה שח״ו (=שחס ושלום) פוחת בכבוד האבות והצדיקים הנז׳ באותו המאמר… וזהו שאמר במקום אחר: ייתמו חטאים׳ וכו', ׳ברכי נפשי את ה״ כלומר, לעתיד לבא כשיתמו חטאים וכו', ש׳יבוקש את עון ישראל ואינינו׳  אע״פ שיהיו כל האבות והצדיקים בסעודה של לויתן עכ״ז(= עם כל זה) ׳אני אברך, זהו ׳ברכי נפשי את ה״…

איך אמר דוד ייתמו חטאים׳ וכו', ׳ברכי נפשי׳ וכו׳, דנראה שאומר שירה על כי הרשעים ספו תמו — הייטב בעיני ה׳ ? והלא כבר נאמר ׳כי לא אחפוץ במות המת׳ וכי על דבר שהוא הפך רצונו יתב׳ ראוי לומר שירה. קינה מבע״ל (=מבעי ליה)… כמשז״ל (=כמו שאמרו זכרונם לברכה) על המצרי׳ ׳מעשה ידי טבועים בים׳ (ואתם אומרים שירה)…

ויובן והוא כי אמרו בס׳ הזוהר הקדוש כי החוטא הוא פוגם במדת המ, (= המלכות) ואותו הפגם אינו זז משם עד דאתי ההיא רצועה ואלקי ליה לההוא חוטא ואעבר ליה מעלמא, יובן כשלא עשה תשובה. וע״פ הדברים האלה הנז׳ אוכל להבין הפ' הנז׳ ׳יתמו חטאים׳, כלומר, כשיתמו חטאים מן הארץ, דהיינו — כשניטל אותו הפגם מן הארץ העליונה ורשעים עוד אינם… ואז מדת המ'(= המלכות) זכה ונטהרת. ולזה אמר שירה, דהיינו — ׳ברכי נפשי׳, יען המדה שלו היא זכה וברה וראויה לעלות להתיחד עם דודה אלוף נעוריה. א״נ (= אי נמי) ׳ברכי נפשי׳ ר״ל שדוד מדבר עם מדת המלכו׳ וקורא אותה ׳נפשו׳ לרוב חבתו ואהבתו אותה ומלת ׳ברכי׳ תתפרש לשון מנחה ותשורה, כמו: ׳קח נא את ברכתי׳ כלומר, עכשיו שנטהרת ונזדככת מאותם הכתמים ׳תתברך נפשי תהי את מנחה וברכה את ה״. או יאמר ׳את ה׳ הללויה׳. ר״ל עכשיו שהמ׳ הנק׳ א״ת היא זכה ונטהרת ועלתה במעלות להתיחד עם הוא״ו של ה׳ ב״ה, ונתיחדה עמו יחוד גמור, את שהיא מ׳ (= מלכות) עם ה׳, שסתם הוי״ה הוא ז״א (=זעיר אנפין) הללויה, כלומר, שבחו ותנו שבח והודאה לאו״א (= לאבא ואמא) שהם י״ה שבשם כדי שישפיעו בכם ולז״א הללו יה — ולא אמר הללו ה׳. זש״ה: ׳והשיב לב אבות על בנים׳ וכו'. כלומר שהאבות שהם י״ה יתנו לב להשפיע לבנים בהיות לב בנים על אבותם. ר״ל כשהבנים שהם ו״ה מיוחדים יחוד גמור ונותנים לבם לאבותם י״ה שישפיעו בהם ׳לשאוב מים בששון ממעיני הישועה׳.

אי נמי בדברי שיר מזמור לתודה כדי ליחדא המלכות עם תפארת ואח״ך א״ת ו״ה הללויה לחברא שם י״ה בו״ה ביחודא שלים כמ״ש. היוצא מן המחובר כי השיר הנאמר לשם שמים גדול כחו עם שהוא מיחד כל המדות כולם בכללם כמו הקרבן, ומתקן כל הצנורות, וגורם שפע בכל העולמות — עילא ותתא. ועל כן ובכן ולכן אמרתי אני הצעיר אעלה על ספר קטן סדר תחנונותי, למנצח בנגינותי, כדי לזכות את הרבים. אולי תהיה כונת העוסק בהם לש״ש (=לשם שמים) ויקדים מ״ש (=מה שאמר) התנא: ׳משה זכה וזיכה את הרבים…׳.

בהמשך מספר המחבר כיצד התפזרו ואבדו פיוטים רבים שכתב, ואחרים — שהשאיל לידידים, שהרבו להפציר בו — אבדו ללא שוב. וכיוון שלא היה מ׳כת מונעי בר׳ נעתר לכל מבקשיו, למרות הטרחה, הזמן והצער הכרוכים בכך. לכן אין הקובץ כולל אלא אותם חיבורים שנשארו בידו.

ר׳ משה אבן צור ממשיך:

ואני מפיל תחינתי לפני כל קורא בספרי זה הקטן שאם באולי ידבנו לבו להשתעשע בדברי דודים, לרעות בגנים וללקוט שושנים, מחיבורי זה הקטן, אל יטיל מום בקדשים בהשתמשו באלו הפיוטים והאהבות הכתובים על הלוחות שלא לצורך מצוה ׳בסוד משחקים׳  למלא נפשו רק לכל הפחות תהיה זאת כוונתו בפתחו את פיו להודות להלל ולשבח לפאר ולרומם למי שאמר 'והיה העולם' יען רובם ככולם הם מיוסדים על אדני פז, מלוקטים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים ומדברי חז״ל, ולפעמים מם׳ שיר השירים. ואמז״ל: ׳מי שאומר פסוק משיר השירים וכו׳ התורה חוגרת שק׳ וכו׳. ואגב אורחין נאמר, מ״ט (= מאי טעמא) שהתורה חוגרת שק ? ויראה לי שאותם הדברים לא נאמרו רק לקשט את הכלה העליונה והן הם תכשיטיה. וכשהאדם אומרם שלא לש״ש(=לשם שמים) אין הכלה נהנת מהם. ואדרבא, גורם ׳ששפחה תירש גברתה׳ ולזה התורה חוגרת שק. לכן ׳שומר נפשו׳ ירחק מזה וכיוצא בו. ויהיו עיניו ולבו תמיד כל הימים ליחדא קבה״ו, כי ע״י כתות טובות וישרות גורם שפע בכל העולמות. ובודאי שגם הוא יטול חלקו. ׳ושומע לי ישכון בטח׳.

בסיום המאמר מציע המחבר שורה של המלצות, הנוגעות לעיסוק במוסיקה, שאותה הוא קושר לתפילה ולקראת מזמורי התהלים. הוא ממליץ על נסיבות הולמות לשעות המתאימות ביותר לעסוק זה — שלפי המסורת הן שעות אשמורת הבוקר. חלק זה של ההקדמה, שבו מתגלה מלוא הלהט הדתי, כתוב כשירה פשוטה ורבת רגש.

והנה מה טוב ומה נעים אם ירגיל האדם את עצמו לקום באשמורת הבוקר, ׳לשמור מזוזות פתחי׳ שערי בית הכנסת מקדש מעט, ויהיה מעשרה ראשונים, וישאל צרכיו מהאל יתב׳ בדברי רנה ותפלה ויהיה ׳שומר לבוקר׳ ליחד מדת לילה ביום" בדברי שיר ׳למנצח על אילת השחר׳ באימה וביראה ובדמעות שליש, הלא ימצא מנוח אשר ייטב לו באלו התחנות והבקשות הכתובים בחבורי זה הקטן. ויודע אני שייטבו בעיני כל רואה ובודאי תברכני נפשו…

…גם הרשות נתונה לכל מי שישתמש באלו השירים להתלמד או להודות להשי״ת או לשמח חתן וכלה וכדומה, ובלבד שתהיה לש״ש (=לשם שמים). כגון, כשיאמר מלת חתן וכלה יכוין לשם יחוד קב״ה ושכינתיה…

ויקרא שם ספרי זה הקטן בין הס׳ הקדושים, ס׳ ׳צלצלי שמע׳  יען כי רוב השירים האלו ועניניהם חדשים מקרוב באו. יש מהם שאני חדשתים על תנועת גלגל המים ותנועת הרחים וכדומה, ויש מהם שלמדתים מזולתי ולא כ״ע (=כולי עלמא) דנא גמירי… וחלקתיו לג׳ חלקים. לחלק ראשון קראתי בשם ׳משבצו״ת זהב׳ להיות ששמי רמוז בתיבת ׳משבצות״; וחלק שני — קראתי בשם ׳שערי זמרה׳ טעמו ונמוקו עמו מלשון זמר ושיר, או מל׳ ׳זמיר עריצים׳…; וחלק שלישי, יקרא שמו ׳ישיר משה׳ — טעמו מבואר. ובסוף הספר אכתוב קצת קינות, הה שמם אשר יקראו להם זכר לחרבן, לקיים מה שנאמר ׳אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי׳… וכדי שלא לסיים בפורענות אכתוב קצת קינות ותחנות ותוכחות השייכים לכל לבעלי תשובה כל דבר פשע, לי ולבני גילי, כמ״ש המקובלים כי הבעל תשו׳ (= תשובה) צריך לספוד ולבכות על עוונותיו כדי שיתחרט חרטה גמורה ולא יוסיף על חטאתיו פשע. ונתנו סי׳ (= סימן) לדבר במלת תשו״בה: נוטריקון תענית, שק, ואפר, בכיה, הספד…

המחבר מסיים את דבריו בהמלצה לקרוא את התפילה ׳תפלה למשה׳ שקבע בראש ספרו, ׳לאמרה בהתבודדות גדולה ובאימה וביראה ואהבה רבה' בתפילה זו יש משום הקדשת היצירה לאל.

בסיום ההקדמה מובא התאריך, יום ג בשבת, י״ז התע״ב (1712).

סוף פרק המבוא