אברהם מויאל-האיש ופועלו-חנה רם

בפתח־תקוה, אשר נוסדה בתרל״ח (1878) על־ידי אנשי ירושלים, ננטשה ב־1881 ושוקמה בידי מייסדיה הראשונים, אליהם הצטרף פינס ועולים חדשים, קיבל מויאל ב״ירושה״ כמה בעיות. כדי להימנע מהקדחת, שהבריחה את המתנחלים הראשונים, נרכשה אדמה מהכפר יהוד ונבנו עליה בתים למגורים בעבור איכרי פתח־תקוה. הבתים ב״יהודית״ (שמה העברי של המושבה) נבנו ללא רשיון בנייה, ולאחר שהושקע בבנייתם כסף רב נותרו בשממונם. שכן התושבים לא עמדו זמן רב במאמץ הכרוך ביציאה ושיבה מבתיהם אל שדותיהם בפתח־תקוה מדי בוקר וערב במהלך כשעה וחצי. נוסף על כך, להרחבת שטח המזרע בפתח־תקוה רכש פינס בעבור המתיישבים חלקות אדמה ״רבע״, בלי לדעת דבר על החובות שרבצו עליה לממשלה במסים ובארנונות-על אדמות אלה אף לא הוצאו שטרי קניין. גם הרשיון על אדמת פתח־תקוה פג תוקפו והיה צורך בחידושו. ואכן בעיצומה של עבודת הבנייה הוציא הפאשא צו להרוס את הבתים, ורק בהתערבותו של מויאל, ״אשר לא נח ולא שקט ובכל עמל ועצה ותחבולה (בלי כסף. עתה לא הועיל כל הון) עלתה בידו לקנות את לב השר [הפאשה] בתקוה כי אחרי עבור הזעם… ישתדל להפיק רצון מן הקיימקאם [מושל יפו] לבנות את אשר יש לבנות…״

באשר ליהודיה הציע מויאל, בעקבות סיור שערכו בה בפקודתו מזכירו רוקח ואחיו שלום מויאל – בעל פרדסים ביפו ומעסקניה של הקהילה היהודית בעיר – הציע מויאל לעשות את יהודיה למקום של מלאכה ותעשייה, וכך להציל את כספי המתיישבים ולמנוע אובדן של מושבה יהודית חדשה. מויאל ביקש את הסכמת ״חובבי ציון״ לטפל גם באדמות ה״רבע״, שחלק מהן גם נמסר בחכירה לעיבוד בידי ערבים, אך בקשותיו הושבו ריקם. במכתב אל מויאל מנמק מרכז ״משה מונטיפיורי״ את התנגדותו בדברים הבאים:

״.״ שני מכתביו היקרים מן י״א וי״ג תשרי [תרמ״ו] קיבלנו יחד עם הראפורט… מהסופר ה׳ רוקח. אין די תודות בפינו להלל ולברך את כבוד מע״ל[תו] על העבודה הקשה אשר עמס עליו להפיץ אור בענין קשה, מסובך ומבולבל כזה. אנחנו העוסקים בענין היישוב בארצות הגולה… יודעים להוקיר פעולת מע״ל המקדיש כוחותיו ועיתותיו להרעיון הנשגב… והנה בדבר הראפורט, הננו כופלים את דברנו מאז שיחתנו בריחוק מקום אין בידנו לא להימין ולא להשמאיל… בכל זאת הננו להביע דעתנו באיזה פרטים הצריכים צירוף וליבון לפי דעתנו:

א.   בדבר ישוב יהודית והאדמה של הרבע, הנה אחת אמרנו שלא נצעק לשעבר, די לנו להפקיע עצמנו מהחובות המוטלות עלינו… אך לפוצץ את פעולתנו עתה, כאשר הצרכים מרובים והאמצעים מועטים, לא נוכל. לא אנחנו היינו המקלקלים ולא אנחנו נתן דין וחשבון על מעשים שנעשו לפני יצירת אגודת מונטיפיורי…

ב.   בדבר הסכום הנכון אשר ידרוש מע״ל למהר בהממשלה אנחנו העומדים בחוג הפעולה נדע נאמנה, שאי אפשר להגביל ולצמצם הסכומים הנחוצים להוציא למרחב (לא תמיכה) את הקומוניסטים, יודעים אנחנו שקשה עתיקא מחדתא [להוציא ישן מחדש] ותיקון המעוות דורש כוח ורכוש רב יותר מקנין חדש בזהירות ומתינות, אך הלא כבודו יודע את רוח העם אשר בידו טוב הענין כולו והברנו העומדים [מחוץ] למחיצת הפעולה והם הנותנים לנו כוח לעשות חיל בדבר הישוב, להם צריכים אנחנו להראות דעת מה נעשה בהסכומים שנשקעו [רצ״ל : הושקעו] עד היום בהקולוניות…

ג.   בכל לב ונפש הננו מסכימים להצעה היקרה: להגביל את אדמת העובדים היהודים במקום אחד וחלילה להקולוניסתים להפריד בין הדבקים ולהחכיר אדמתם לערבים, להגדיל הערבוביה ולהרבות המריבות והסכסוכים… הננו מבקשים להפיץ בכתב ובדפוס… ערוכים אל כל הקולוניסתים לאמר : עיקר רעיון הישוב הוא תחיית הארץ הנשמה על ידי בניה, לתת שם ׳שארית להעובדים את אדמתם בידיהם בארץ אבותם… וכל האיש אשר יקבל אריסים מהערבים אבד זכותו מכל וכל… [סעיף ד׳ המתייחס לגדרה וליסוד המעלה, יובהר בהמשך]״. במהרה עמדה הנהלת המרכז על טעותה ועל צדקת דברי מויאל ופירסמה מכתב חוזר אל חברי ההנהגה בזו הלשון:

״… ה׳ מויאל מוכיח צדקת משפטו עפ״י הראפורט ממצב הקולוניות… ואשר מהם נראה בעליל כי נכונה בפיו וכל פרוטה שנקמץ היום תעלה לנו אחרי כן לחשבון גדול. אחינו היקר יאש ההנהגה מוסיף להשמיע עלינו חוות דעתו בדברים האלה : הסכומים שנשלחו עד היום במשך הקיץ… עוד לא הגיעו לסכום הנקוב… ועלינו להמציא עוד סך נכון… לפקודת מויאל… לא נאוה לנו להחזיק עתה הקופה מלאה כסף בעוד שאחינו החלוצים לוחמים מלחמת קיום ומעזרתנו במועד נכון תלויות כל עתידות הישוב… הכסף הוא רק אמצעי ולא מטרת פעולתנו…״

אף שהכספים אשר התגלגלו, כאמור, מיד ליד לא הגיעו במועדם, גם נשלחו טיפין־טיפין, פתח מויאל בפתח־תקוה בתנופת פיתוח גדולה. בתוך פרק זמן קצר הוקמו במושבה יותר משלושים וחמישה בתים, סופקו בהמות, זרעים, כלי עבודה, וכל הקשור לאיכר לעיבוד אדמתו ולקיומו. כן הוחל בפיתוח כרמים וניטעו אקליפטוסים לטיהור האוויר. עד כי ״מראה המושב פ״ת עתה כמראה עיר קטנה יושבת על תלה. מי אשר ראה פ״ת לפני שנה ויראה היום… ישתומם… כי במשך זמן קצר כזה עלתה בידי הבונים לבנות עיר קטנה יפיפיה במקום גלים נצים מפלה, אשר שרדו ממפולת בתי הקולוניסטים הראשונים שעזבו את מקומם, בתים נאים מתנוססים במשטר ובסדרים בטעם בתי אירופא, והמון איכרים ויוגבים עובדים עבודתם בשדה… גם קנה [מויאל] סוסים ופרדים פרות ושורים, כלי מחרשה וזרע השדה בעד האיכרים… התרחבות הישוב הועילה להבראת האויר והקדחת לא שלטה שם בימי הבציר בשנה זו, ובשנה הבאה כאשר עצי האקליפטוס אשר יטעו אותם עתה יגדלו, יתהפך האויר לחיי נשמות. מלבד הזרע והמקנה וכלי המלאכה נתן לחם לאוכלים ועושים בסכומים קצובים לעיתים מזומנים ; ה׳ מויאל עשה גם את שלו לשכך כעס וחמה מצד השלטון המקומי ועמלו לא נשאר מעל…״