פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון-אמריקה

אמריקה

הוא מכר את כל מה שיש לו כדי לקנות כרטיס לאמריקה. עזב את האישה והבנות ואת חנות הסנדלרים העלובה שלו ליד בית הכנסת המט ליפול בצ׳נסטחובה,- עיר בדרום מערב פולין – עלה על האנייה לניו יורק, שם אמור לחכות לו בנמל בן הדוד, יוזיק, שיחתום על אשרת הכניסה שלו. זאת היתה פעם ראשונה שלו בים, ועשרים יום של בדידות על הסיפון, בלי משפחה ובלי שכנים, עם אנשים בלתי מוכרים, אבל עם תקווה, שהנה הגורל שלו משתנה, עולם ישן וחולה יישאר מאחור, ועולם חדש יקבל את פניו. יוזיק בן הדוד יחתום על כמה ניירות, בהם הוא לוקח עליו אחריות, ובא לציון גואל, כמובן, שלא התכוון לשהות אצלו יותר מימים אחדים, עד שימצא עבודה באחד מבתי הזיעה הידועים, וישכור לו מקום מגורים. החיים בצ׳נסטחובה הפכו בלתי נסבלים, כולם בועטים בך ללא רחם, ופרנסה אין, האנטישמים מתעללים בך בתמיכת השלטונות. קשה לחיות. אמריקה היא הגאולה. רבים מיהודי צ׳נסטחובה והסביבה, משפחות שלמות עם הילדים והנכדים עשו את אותה דרך לניו יורק, ושם נחלצו מהמצוקה, וזכו סוף־ סוף לחיות כמו בני אדם. גם בן דודו הצליח לצאת לאמריקה, וכבר קנו להם בית, והם מסודרים בעבודה. שכחו שהיו אי פעם בעולם הישן.

הסיפון מלא נוסעים ומהגרים כמוהו, הרבה רעש והמולה, כולם מדברים על התוכניות והתקוות. מי שכף רגלו דרכה על הסיפון, כבר הרגיש, שניתק עצמו מהעבר, ומכאן מתחיל העתיד. ינטל, אשתו ושלוש הבנות בוודאי דואגות, מחכות לאות חיים, לסימן שהגיע, אבל כל המתח יפוג, כשיגיעו לנמל, ובן הדוד יוזיק יהיה שם ויקבל אותו. היום המיוחל הגיע, לבש את מיטב בגדיו, קצץ קצת את פיאותיו, וחידד את זקנו, הסתיר את הטלית הקטן תחת החזייה, את הכיפה חבש תחת המגבעת החדשה, צחצח את נעליו הישנות, עמד עם המזוודה המרופטת על הסיפון, וחיכה לרגע הירידה. כל הנוסעים כבר צמודים למעקות עם המזוודות בידיהם. דוברי יידיש הם העניים.

העשירים דוברים גרמנית ואנגלית. הוא יודע רק יידיש, אף מילה אנגלית. אם הפקידים יפנו אליו, הוא לא יבין כלום, אבל בן הדוד יוזיק יחכה לו שם, והוא כבר יעשה את העבודה. והנה גורדי השחקים מבצבצים מתוך הערפל של הבוקר. בניינים גדולים כאלה לא ראה אפילו בדמיונו. זה לא צ׳נסטחובה, זה מעבר לסמבטיון. הנוסעים מצביעים בשמחה על איזה פסל שמזדקר מתוך המים, נושא בידו לפיד. ויש מי שמסביר שזהו סמלה של הארץ החדשה, שכל מי שמגיע אליה עבד, היא נותנת לו חירות. צפירות ארוכות נשמעות מארובות האנייה, שעוברת ליד הפסל, כאילו מצדיעה לו. הנה עוד מעט ייפול על כתפי בן הדוד הנדיב, יחבק אותו, ויזיל דמעה. המוני אנשים על הרציף מנפנפים ידיים, נוסעים מושיטים יד, מצביעים על קרוב או מכר, שעומד שם וקוראים בשמו: יוסל! מוטל! גיטל! הוא מחפש בעיניו את יוזיק, הבן דוד, אבל קשה באמת להבחין בין המונים רבים כל כך במישהו מסוים.

בשמחה הוא נגרף בין המוני היורדים, הנהו יורד עם כולם על כבש האנייה והנה רגליו דורכות ממש על אדמת אמריקה. עיניו רטובות, והוא מתרוצץ, קצת מבוהל, מחפש בעיניו את יוזיק, הצעיר הרזה והגבוה, אבל עדיין קשה בתוך הצפיפות הזאת לזהות מישהו במדויק. תוך כדי שהוא נדחף קדימה, הוא ממשיך לשלוח מבטים לכל עבר, שמא הדוד מחפש אותו ואינו מבחין בו, ובינתיים הוא מוצא את עצמו מול הפקיד שמבקש את תעודותיו. הוא מציג את הפספורט ומצפה בערגה עצומה, שיוזיק יצמח מיד מתחת לפני האדמה, וייתן את החתימה שלו. יוזיק הוא המפתח שלו לחופש, לאדמת אמריקה, הוא צריך לפתוח לו את הדלת, בלי החתימה שלו, אין לו מפתח. איפה אתה, יוזיק? איפה אתה? אז איפה הואי שואל הפקיד והוא ממלמל משהו ביידיש ומציג שוב את הפספורט, האיש שמאחוריו מתנדב לתרגם והוא מסביר לו שהבן דוד מחכה לו פה, תצביע עליו, אומר הפקיד.

הוא מחפש בעיניו, חושב אולי יוזיק החליף את הכובע, או התסרוקת, או שינה את לבושו כדרך העולם החדש והוא מתפלל שיתגלה במהרה, יוזיק, בוא! איפה אתה, יוזיק? אבל אף אחד לא מופיע, אף אחד לא מחפש אותו, לא קורא בשמו, בטח קשה לצעיר לפלס דרך בין ההמונים, הוא מנסה להסביר לפקיד, אבל זה מבקש אותו לזוז ולחכות בצד, כדי לא להפריע לאחרים, המוני הנוסעים עוברים, מציגים את ניירותיהם וממשיכים הלאה לעבר קרוביהם, צוהלים, שמחים ומחבקים, הוא עומד בצד, עיניו חוקרות, סורקות ומחפשות, הוא צריך להיות פה, קבעו שיחכה לו ברציף, אבל השמש כבר שוקעת, התור כבר נגמר, המון הנוסעים נעלם, הרציף כבר ריק ואין איש.

יוזיק פשוט לא הופיע, האיש שאמור להביא לו את המפתח לא בא. אין מי שיפתח לו את השער. מה הוא יכול להגיד לפקיד? הפקיד מבקש לדעת את שמו ומקום מגוריו של האיש, והוא מצלצל אליו, שואל, אם הוא מחכה לקרוב משפחה בשם רומק. ורומק שומע את קולו של יוזיק, כשהוא עונה, שהוא לא מכיר אף אחד בשם רומק, מצטער בשבילך, אומר הפקיד לרומק, מחזיר לו את הפספורט, ומורה לו לעלות בחזרה לאנייה. חפוי ראש הוא שם את הפספורט בכים הפנימי של המעיל, מרים את המזוודה, והולך בצעדים יגעים לעבר הספינה שכבר צופרת, שתחזיר אותו למקום, שממנו בא. הלילה יורד, האנייה כבר יוצאת מהנמל, והוא לבד על הסיפון, רוכן על המעקה, דמעות זולגות מעיניו לתוך הים האפל, מה יעשה? מה יגיד לאשתו? ולבנותיו? את כל רכושם הוא בזבז לקניית הכרטיסים, רגליו כבר דרכו על אדמת החירות, אבל משיח לא בא, סגרו לו את הדלת בפנים.

מתוך החושך מישהו מתקרב אליו, ונוגע בכתפו, למה יהודי בוכה? הוא מזנק מופתע. לאורך כל הדרך אף אחד לא פנה אליו, והאיש הזה עשיר, כפי שנראה על פי לבושו, פתאום, מתעניין בו. הוא לא יכול להתאפק, ומספר בבכי את כל מה שקרה לו, על הדוד שלא בא, על זה שאין לו למעשה לאן לחזור, והאיש טופח על כתפו, מנחם ומרגיע: אם תרצה, תוכל לבוא איתי לאנגליה. לא, עונה רומק בבכי קורע לב, אני לא הולך עכשיו לשום מקום. רק לארץ ישראל. רק למקום שיש יהודים, והם רוצים בי. אתה בטוח שאינך רוצה לאנגליה? לא, אדוני. אני עכשיו רק לארץ ישראל, רק לארץ היהודים אני נוסע. אם כך, ענה לו האיש המסתורי, כשתגיע לעירך, יחכו לך ולמשפחה בבית הדואר כרטיסים לארץ ישראל. האיש נעלם כלעומת שהופיע, בלי להשאיר לא שם ולא כתובת. ימים רבים הלכו הוא ובני המשפחה בצינסטחובה אבלים וחפויי ראש, כאילו קברו זה עתה אחד מהם. רק לאחר זמן רומק פנה לבית הדואר לשאול על החבילה. החבילה נמצאה בקלות, וכשפתח אותה, מצא כמובטח כרטיסי נסיעה לפלשתינה, לו ולבני משפחתו. מצורף אליהם היה גם צ׳ק על סכום נכבד. על הציק היה חתום הברון אדמונד דה רוטשילד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר