האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות – הילדה נסימי

נישואין פנים עדתיים, ולמעשה בדרן כלל נישואין בין משפחות קרובות, הגבילו כמובן את יכולת הבחירה של בני זוג. לכאורה, זו הגבלה שכוונה כלפי הגבר (הבוחר) יותר מאשר כלפי האשה (הנבחרת), אולם מבחינת הקהילה המשהדית הוגבלו הגבר והאשה כאחד וההגבלה יצרה את הפתח לנישואין בגיל ינקות. החשש מפני הצעת נישואין בלתי רצויה של מישהו מחברת הרוב המוסלמית הביאה להבטחת נישואין בינקותם של בני הזוג ולעתים בלידתם ממש, ולנישואין בגיל צעיר במיוחד, בעודם ילדים בני ארבע עד שש שנים. אמנם זכות הסירוב נשמרה להם עם התבגרותם, ובעיקר לבת, אך במימושה היתה פגיעה ביכולת הבחירה. כאמור, הפגיעה הגדולה יותר היתה ביכולת הבחירה של הבעל, אך גם יכולת הפיצוי שלו היתה גדולה יותר, שהרי ריבוי נשים, כאשר הבחירה הבאה כבר תהיה לפי טעמו היתה אפשרות שעמדה, כמובן, לגברים בלבד. אכן, היו מקרים של ריבוי נשים בקהילה המשהדית, אך לא היה זה חזון נפרץ, ובמקרים המועטים שאושרו, היתה האשה הראשונה עקרה או בלתי מתפקדת. לעומת זאת, גירושין, שהיו אמורים להיות המגן השמור לשני בני הזוג, ובמיוחד לגבר, נאסרו בקרב קהילת האנוסים. חשיבות העמידה בדרישות ההלכה בשלמות התא המשפחתי הביאו להקפדה יתרה בנושא שאינו אופייני להלכה היהודית: בתקופת המחתרת לא התירו בעדה המשהדית גירושין, גזרה שמא יתגרשו בבית דין שאינו יהודי, ומכאן חשש לממזרות.

התופעה בולטת במיוחד: בין יהודי איראן לא היה קושי מיוחד להתגרש, ובקרב המוסלמים בוודאי שלא. אפילו אחרי עליית רזה שאה ויצירת החוקה האזרחית בשנת 1926 , שדרשה נישואין חילוניים, נותרו הגירושין מעשה חד־צדדי של הגבר. עם זאת, אפילו במחצית השנייה של המאה העשרים היו הגירושין נדירים ביותר בחברה הכפרית, שגם הרבתה בנישואי קרובים; שם נפוצה האמרה ״ראוי שאשה תיכנס לבית בעלה בלבן ותצא ממנו בלבן [־בתכריכים]״. בין אם זו תוצאה של התרומה הכלכלית החשובה של האשה במקרים אלו או תוצאה של ההגנה שנובעת מקיומה של רשת קרובים, אפשר למצוא בעניין זה דמיון לקהילת האנוסים, הגם שאלו השתייכו מבחינה חברתית לחברה עירונית וסוחרת. אפשר שהדמיון נובע מחשיבותה של האשה בשתי החברות לבניית התא המשפחתי – בחברה הכפרית מבחינת תרומתה ליחידה הכלכלית, ובמשפחה המשהדית מהבחינה הדתית.

למרות צמצום יכולת הבחירה של האשה־הילדה, ולמרות הגבלת חירותה, הנישואים הפנים עדתיים יצרו גם כלי הגנה מיוחדים. המארג הסבוך כל כן שנוצר בעקבותיהם, ובעצם קירבת המשפחה בין הנישאים, יצרה מצב שבו התנהגות בלתי ראויה היתה גוררת במהרה לחץ דעת קהל נגד הבעל שסטה מן המקובל – הן במשפחה ״המשותפת״ הן בקהילה כולה (המשפחה המורחבת). אכן, גם החופש של האשה צומצם, ויכולתה לסטות מן המקובל היתה מוגבלת לא רק על ידי בעלה ומשפחתו אלא גם על ידי משפחתה שלה, מחשש מפני מריבה במשפחה המורחבת. כך מספרת שרה זלפה כהן על הדרכה לכלה לפני החתונה כדי ״להשתלב בחיי צוותא בקרב משפחתה החדשה כדי למנוע כישלונות ותקלות משפחתיות״. חשיבות המשפחה המלוכדת נבעה מהצורך שזו תהיה מסוגלת לעמוד בצוק העתים ולהתמודד עם האונס הדתי ואתגריו: ואלו נוספו על קשיי היום־יום, שבקהילה העוסקת במסחר כללו גם תנודות חריפות במזל. במצב זה, לשאלת המבנה הפטריארכאלי היתה בהכרח חשיבות קטנה ״תר מאשר לשאלת הלכידות.

על חשיבות הלכידות הדתית והמשפחתית יש להוסיף שכמו במקרה של אנוסי ספרד, מרכז ־פולחן עבר אל הבית. אבל, גם במקרה של העדה המשהדית בתקופת האונס שלה יהיה נכון ־הבחין בין הבית כמקום ובין הספרה של קשרי דם ומשפחה, שאמנם רגילים לקשור אותה אל הבית, כיוון שהוא באופן טבעי הזירה העיקרית לפעולתם. במקרה שלנו אבחנה זו חשובה, כי לא יהיה זה נכון לקבוע את הבית כמרכז השמירה על המסורת, אלא את המשפחה ואת קשרי המשפחה. משום כך גם אם הבית הוא התחום העיקרי לפעולת קשרים אלה, הקשרים הם העיקר ולא המקום. אמנם עבור קהילת אנוסים היה הבית המקום המוגן ביותר, יחסית, כך שבתי כנסת ובתי לימוד היו באגף כלשהו בבית פרטי והם נקראו על שם בעל הבית ובכך היו מעין שלוחה שלו. על כן, במקרה שלנו צודקת סוזן סרד משנה צדק בקריאתה לאבחנה בין הבית כמקום ביצוע הפולחן ובין הבית כמרכז האמונה או העניין הדתי. במקרה שלנו הבית תפס אמנם מקום חשוב ביותר כמקום ביצוע הפולחן, אולם בעוד הבחירה בו בתור שכזה נבעה מחוסר ברירה, הרי קשרי המשפחה והקשרים בין המשפחות הם שאפשרו את השימוש בבית והבטיחו את המשך הצורך בו. במסגרת זו התעצם גם תפקידן הסגולי של הנשים.

גם מערכת החינוך, שבתחילה היתה בלתי רשמית לחלוטין ונתונה בידים נשיות, נמצאה באופן בלעדי בסתר הבית והמשפחה – אפילו כשהתארגנה מערכת חינוך רשמית למחצה והיא עברה לידי הגברים, כמקובל בקהילות אורתודוכסיות, היא התנהלה בסתר הבתים הפרטיים. במצב זה השתנה גם האידאל הנשי, והאשה כאידאל היתה הרבה יותר קרובה לגבר בחשיבותה היחסית ובתרומתה לשמירת העדה.

בעצם קיום תפקידיהן המגדריים כעקרות בית נעשו אפוא הנשים בתקופת האונס של קהילת משהד לצינור העיקרי של המשכיות האמונה הסודית. הדברים נכונים במיוחד לתקופה הטרום־מודרנית, כשחלק גדול מן החינוך והחיברות היה צריך להיעשות בבית, ועל כן חינוך הילדים נחשב תחומה של האשה. במקרה של קהילה ששמרה על דתה במחתרת, כמו העדה המשהדית, החינוך בבית לא יכול היה לקבל את השלמתו מסביבה תומכת, שהרי בני הקהילה פעלו בפומבי על פי הנדרש מהם על פי הדת המוסלמית, ולא עוד אלא שהבנים היו צריכים להשתתף בבתי חינוך מוסלמיים. גם בתי חינוך של הקהילה, משעה שכבר העזו לבנותם בעשורים האחרונים של המאה הי״ט, נשענו במידה רבה על התנדבותם של יחידים ועל הסתכנות הן של המלמדים הן של התלמידים. על כן, מערכת החינוך הביתית קיבלה משנה חשיבות. הנשים היו צריכות לדאוג לא רק לגידול ילדיהן הקטנים, אלא גם להביא את כלותיהן לרמת ידיעות המכשירה אותן להמשיך בהעברת המסורת. בכך נטלו הגשים לפחות חלק מתפקידי ההוראה המזוהים עם מעמד ההנהגה הגברית בקהילה יהודית דתית רגילה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר