״אל-ערוסה פל-כרסי ומא תערף לימן תמשי״-סיפורי יהודי מרוקו-חנניה דהן

החלפת שני זוגות בלום חתונתם

יום השבועה הוא היום שלפני החתונה, בו הורי החתן והכלה קובעים ביניהם כמה תנאים: פירוט הנדוניה שהכלה מביאה לחתן שלה, גובה סכום הכתובה, חלוקת הוצאות החתונה בין שתי המשפחות ועוד דברים אחרים. התנאים נקבעים בנוכחות סופר בית דין ושני עדים, ושתי המשפחות חותמות על מה שנקרא ״שטר החיוב״. הדבר העיקרי שתמיד מעורר ויכוח בין הצדדים הוא גובה סכום הכתובה, אשר בדרך כלל נקבע לפחות פי שלוש על סכום הנדוניה שמביאה הכלה. ויש עוד שתי סיבות מצד משפחת הכלה על סכום הכתובה. א. כתובה בעלת סכום גבוה מראה על רצינות החתן ויחסו כלפי הכלה. ב. חיוב החתן בכתובה בעלת סכום גבוה מקשה על החתן למקרה של גירושין.

והנה קרה שבשבוע אחד ובאותו יום עמדו להתקיים שתי חתונות. ביום קביעת התנאים, שתי המשפחות לא באו ביניהן לידי הבנה והסכם, עד כדי ביטול החתונות על אף פשרות והצעות מצד כמה גורמים, כל משפחה עמדה בסירובה. יש לציין כאן שביטול חתונה נחשב כדבר חמור ואסון למשפחה. טובי העיר לא קיבלו גזרה רעה זו והביאו הענין בפני רב העיר. הרב שמע טענות שתי המשפחות וקבע באופן מוחלט שאין לבטל שתי החתונות. מה גם ששתי הכלות עברו כבר טבילת טהרה לצורך החתונה. גם הפצרותיו של הרב לא הועילו – ומחוסר אפשרות אחרת, הרב הציע ששני בני הזוג יוחלפו אלה באלה. כלומר חתן זה יתחתן עם הכלה שעמדה להיכנס לחופה, וחתן זה יתחתן עם הכלה השניה, ובלבד שלא לבטל בשום פנים את שתי החתונות. וכך היה. שני הזוגות התחלפו זה בזה.

יש לציין כאן, שבאותה תקופה, עניין השידוך היה אך ורק בידי ההורים. ואילו החתן והכלה היו רק כחומר בידי היוצר, שהוריהם הם שקבעו את גורל שידוכם. זהו מקרה מוזר מאד, אבל בסופו של דבר שני הזוגות שנאלצו להתחלף ביניהם, חיו באושר ובשלווה.

ענין זה הזכיר את הפתגם ״אל-ערוסה פל-כרסי ומא תערף לימן תמשי״ (הכלה מתחת החופה, ואינה יודעת למי היא מיועדת).

האבל אינו מבטל את שמחת החג

שנה מסוימת (1930) נפטרה זוהרה מב״ת, אשתו של הרה״ג רפאל אנקווה – הרב הראשי של יהודי מרוקו. במרוקו מקובל שבשנת האבל כל האבלים מחליפים את מקומם הרגיל בבית הכנסת, ויושבים בכותל המערבי למשך כל השנה. פטירת הרבנית חלה בימים הקרובים לחג מסוים. כמנהג הקהילה, גם הרב וגם אלה ממשפחתו שחל עליהם האבל, העתיקו מושבם וישבו בכותל המערבי של בית הכנסת. בתפילת כל חג, יהודי מרוקו נוהגים לשיר פיוטים בענייני החג, אפילו באמצע התפילה.

ר׳ אברם יצחק מויאל ז"ל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב, ביקש שהתפילה תהיה רגילה, ללא פיוטים ושירים, כאות השתתפות באבלו של הרב.

הרב, בכעס ובחימה זועמת, קם על רגליו ואמר: ״האם היום תשעה באב, למה לא שרים הפזמונים והשירים של החג.

ר׳ אברהם ניסה להרגיעו ״לנוכח האבל של כבוד הרב החלטנו לא לשיר השירים המקובלים בתפילת החג, כאות השתתפותנו באבלו של הרב״.

הרב ענה לו: ״האבל שלי שייך לביתי ולא לבית הכנסת. אני דורש ותובע שתפילת החג תתקיים לפי מנהגנו בשירה ובפיוט, מבלי כל התחשבות בענייני האבל שלי״.

לקול תרעומת הרב, התפילה התקיימה כסידרה בפזמונים ושירים המקובלים בכל תפילת חג.

כדאי לציין כאן שרבני ארץ-ישראל מתנגדים לשירים ופיוטים באמצע התפילה. בטענה שזה כעין הפסקה באמצע התפילה. כמו כן גם הפזמונים של ראש-השנה ויום כיפור, קוראים אותם רק לאחר החזרה של תפילת עמידה.

יהודי מרוקו לא נשמעו בעניין זה לדעת רבני ארץ-ישראל, וממשיכים עד היום כמנהגם.

טעות אחת שתוקנה בארוחה

דוד חסין, מרבני מכנאם, נודע כאחד מגדולי המשוררים במרוקו. שיריו כונסו בספר ״תהילה לדוד״ הנפוץ מאד גם בקהילות שמחוץ למרוקו. יש עוד שירים ופיוטים ממנו בשם ״שתילי דוד״, עדיין בכתב-יד, ותוכנו לא ידוע ברבים. פרנסתו של ר׳ דוד היתה דחוקה מאד, עד כדי מחסור ועוני. ערב אחד הוא, אשתו ושבע בנותיו הלכו לישון, מבלי לאכול משהו, אפילו פת לחם חרבה. באותו ערב התקיימה מסיבת חברים, אוכל לשובע בליווי שירים ופיוטים כדרכם של יהודי מרוקו, המשמחים את לבם בשירה וזמרה בכל סעודה חגיגית. אחד מהמסובים שר בין היתר, אחד משיריו של ר׳ דוד חסין, אלא שהוא קרא מלה אחת בצורה לא נכונה. בין המסובין התעורר ויכוח לגבי אותה מלה, זה אומר ככה וזה אומר ככה. אחד מהם אמר: ״הרי התשובה קרובה לידנו. נלך לר׳ דוד, נזמין אותו לסעודה, והוא יאמר לנו את הנוסח הנבון״.

הלכו לביתו של ר׳ דוד והזמינו אותו לסעודה מבלי לומר לו במה מדובר. ענה להם: ״איך אוכל ללכת לסעודה, כאשר אני, אשתי ותשע בנותי הלכו לישון מבלי להכניס לפינו אפילו פרוסת לחם״. אמרו לו: ״אין כל בעיה, תבוא אתה יחד עם כל בני המשפחה לסעודה״. וכך היה, כל בני משפחתו התלוו אליו. תוך כדי הסעודה ביקשו ממנו לשיר להם את השיר שהנוסח שלו עמד לויכוח. ר׳ דוד שר את השיר, בנוסח הנכון של אותה מלה שעוררה ויכוח, ורק אז הסבירו לו את מטרת ההזמנה. ענה להם: ״זה מה שאמר שלמה המלך: ׳רש ועושר אל תיתן לי, הטריפני לחם חוקי׳(משלי, פרק ז׳, יוד), כי הנה לתיקון שגיאה אחת זכיתי אני ובני ביתי להינצל מחרפת רעב״. על זה נאמר: ״לא ירעיב ה׳ נפש צדיק״(משלי יוד, גי).

סגולת התפילה לביטול גזרות רעות

אירוע זה קרה בעיר מכנאס, זה כשלוש מאות שנה. בעיר זו היה תלמיד חכם ושמו ר׳ שלמה צאייג ז"ל, השאיר את אשתו בחבלי לידה והלך לביה״כ לתפילת שחרית. הוא היה עני מאד. בשובו מבית הכנסת, מצא שאשתו ילדה בן זכר. הנשים הסובבות אותה לא מצאו בביתה אפילו כוס חלב, או להכין לה צלחת מרק כדי לחזק את היולדת, לאחר חולשת הלידה. ר׳ שלמה הנ״ל יצא לרחוב כדי למצוא מניין יבוא עזרו. בעוברו ברחוב פגש אדם אחד וביקש ממנו עזרה בחושבו שאותו איש יש ביכולתו לעזור. האיש עונה לו ״אני יותר עני ממך. בוא נלך לאלוהים ונשטח את תפילתנו בפניו״. שואל אותו האיש ״הרי אלהים, מלוא כל הארץ כבודו, ואינו בשר ודם. היכן ניפגש איתו?״ ענה לו: ״הוא מצוי בבית הכנסת״. הלכו שניהם לבית הכנסת הנקרא על שם הרב הגדול והקדוש, ר׳ שמואל בן וואעיש זיע״א, שהיה בבעלותו של ר׳ משה בן עטר. בית כנסת זה נבנה בשנת ת״י(1835).

שני העניים נכנסו לבית הכנסת, פתחו את ארון הקודש ושיטחו את תפילתם בבכי תמרורים. באותו זמן משל ערבי תקיף ואכזרי. הזמין אליו את נגיד היהודים, ר׳ משה בן עטר ודרש ממנו שתוך כך וכך ימים יאסוף מהקהילה היהודית סכום גדול, הדרוש לו אישית. הגזרה היתה קשה, נוכח גובה הסכום שדרש השר.

הנגיד, ר׳ משה בן עטר, הלך גם הוא לאותו בית הכנסת, להתפלל בעד ביטול הגזירה, שהיתה בה סכנת נפשות לקהילה היהודית, אם לא יקיימו אותה.

בבית הכנסת מצא אותם, שני עניים מתפללים ובוכים. ״עזבו את העניינים שלכם״ אומר להם הנגיד בן עטר ״והתפללו רק לביטול הגזרה הקשה שהוטלה עלינו מצד השר״.

באמצע תפילתם בא אליהם שליח בריצה ואומר להם ״תפסיקו התפילות, כי אלהים בא בעזרנו. השר הצורר מת, בנופלו ממדרגות עליית הגג שלו״. במקומו נתמנה אחיו, שנטה חסד ליהודים וביטל את רוע הגזרה.

היהודים ערכו תפילה חגיגית בהלל גמור, ובהודיה. בזה נבין שתפילה בבכי ובתחנונים עוזרת לבטל גזרה רעה.

הרב בן-עטר, לפני עוזבו את בית הכנסת, אמר לשני היהודים ״מה היום מיומיים שבאמצע היום שניכם באתם להתפלל, מחוץ לשעת התפילה״. ענו לו על צרותיהם, בו במקום הרב בן-עטר נתן לכל אחד סכום מסויים.

אבי התינוק קנה עוף ליולדת, עשו לה מרק והשיבה את נפשה. זוהי סגולת התפילה.