דו־קיום בין יהודים למוסלמים- מרוקו-עורך חיים סעדון

דו־קיום בין יהודים למוסלמים

בצד האיבה והדחייה שתוארו לעיל היו גם יחסי שכנות תקינים בין שתי הקהילות. ניתוח דפוסי הקיום הכלכלי מלמד על שיתוף פעולה ועל יחסי רעות לצד גילויי איבה ושנאה¡ וכך גם פולחן הקדושים, שהיה ביטוי ליחסי אחווה וליחסי גומלין בין־תרבותיים אך לא אחת גם מוקד לחיכוך. קביעתו של הרמב״ם כי המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה הקלה על המגעים ועל שיתוף הפעולה עמם, שכן החכמים גילו יחס שונה לנוצרים ולמוסלמים. הרב משה מרציאנו(1996-1917), שנשאל אם מותר לא להחזיר כסף שמוסלמי שכח אצל יהודי לבעליו ולתתו לצדקה, בהסתמך על המשנה(סנהדרין עו, ע״ב) לפיה אין להחזיר אבדה לגוי, חייב בתשובתו את החזרת האבדה. הוא הבדיל בין עובדי עבודה זרה ובין ״הישמעלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחדוש העולם ובתחיית המתים ודאי חייב להחזיר להם אבדתם״(מורשת משה – שאלות ותשובות וחידושים, סימן פז).

הדו־קיום התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כגון המימונה, נהגו מוסלמים לבקר אצל היהודים, והיו שהביאו פירות. יש שמוסלמים ביקרו בבתי כנסת כדי לקבל את ברכתו של חכם. בפורים נהגו יהודים לחלק מעות גם לעניי המוסלמים שהיו נכנסים לבתי הכנסת. רבי דוד אלקאים (השני) כתב כי כאשר חגג ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגאדור, בר־מצווה לבנו, הוא תרם גם לעניים מוסלמים ולא רק ליהודים. בעיר סאלה נהגו מוסלמים, שרצו להכיר נערות לנישואים, לפנות ליהודייה, ולבקשה לבקר בביתה של המיועדת כדי לקבל מידע עליה.

השפעות הדדיות ניכרות בתרבות החומרית, באומנויות, במנהגים ובאמונות העממיות של המוסלמים והיהודים. היו יהודים שהאמינו אפילו בכוחם המאגי של צדיקים מוסלמים ופנו לעזרתם בעתות מצוקה; ומוסלמים האמינו בכוחם של צדיקים יהודים לחולל נסים, והיו פונים אליהם לפתוח שערי שמיס בשנות בצורת ולמנוע מגפות ומכות מידי שמים. בין קברי הקדושים החשובים נציין את בני משפחת בן זמירו הקבורים בסאפי, ואת רבי עמרם בן דיואן. גם את קברו של רבי רפאל אנקאווא בסאלה פקדו יהודים, מוסלמים ונוצרים.

בתחום האינטלקטואלי חייתה כל עדה בתחומה, והקשרים בין החכמים של שתי הדתות היו נדירים. אחד החריגים היה רבי יששכר אצראף מסאלה, בן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, שנפגש עם תיאולוג מוסלמי, קרא בפניו מחיבורי הרמב״ם ודן עמו בענייני אמונה. גם רבי אבנר ישראל הצרפתי מפאס, שכתב ב־1879 על עברה של העיר, הזכיר כי שאל חכמים מוסלמים על זמן היווסדה של העיר, והם השיבו לו כי נוסדה בידי אדריס הראשון בן עבדאללה (שלט 791-788).

היהודים בחברה הברברית

מעמדם של היהודים בקרב הברברים היה שונה, והתבסס על ברית העאר (בושה) – אמונה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו היה הדְבִיחָה – טקס פולחני שבו הקריבו היהודים שור או כבש. בתמורה התחייבו הברברים להגן עליהם, ואף נקמו במי שפגע ביהודים כמו היו בני משפחה. אם יהודי נשדד, נאלץ השבט שהתוקף יצא ממנו לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. על היהודי נאסר לעזוב את מקום מגוריו, אך אם יצא מן הבית כדי לעבד שדות או למכור את מרכולתו, שימשו אשתו וילדיו ערבים לשובו בנוכחותם במקום. ראש השבט היה רשאי לנהוג ביהודי כרצונו: לגרשו, למכור את ביתו, להורישו או להרסו.

עזרה מקהילות ישראל

העניין שגילו המעצמות במרוקו, הקמתם של ארגונים יהודיים בין־לאומיים בצרפת ובאנגליה ומצוקתם של יהודי מרוקו, הביאו להתפתחותם של שלושה אפיקי סיוע ליהודי מרוקו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. סולידריות בין־יהודית – התערבות חד־פעמית של גופים יהודיים בעניין מסוים; פילנתרופיה – עזרה כלכלית מיידית או ארוכת טווח¡ רפורמיזם – ניסיון לעצב מחדש את ערכי החברה היהודית בדמותה של החברה היהודית האירופית. להלן נבחן את דפוסי הסיוע בשלושת האפיקים.

ב־1860 נוסדה בפריס אגודת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), וב־1871 נוסדה בלונדון ״אגודת אחים״. הן שיתפו פעולה בסיוע כלכלי ומדיני ליהודי מרוקו. כאשר הגיעו ידיעות על פגיעות ביהודים, פנו האגודות למשרדי החוץ של מדינותיהן, ואלה הפעילו לחצים על הסולטאן להענשת העבריינים ולשיפור היחס כלפי היהודים. בארכיונים של אגודות אלה מצויות פניות של מנהיגי קהילות שהיו במצוקה עקב מעשי ידי אדם, כגון גזירות והשפלות; ומכות בידי שמים, כגון שנות בצורת. האגודות נענו לפניות, שלחו תרומות ואף התערבו בעת הצורך באמצעות ממשלותיהן.

בשנים 1860-1859, בימי מלכותו של מחמד הרביעי, פרצה מלחמה בין מרוקו לספרד. תיטואן נכבשה ב־5 בפברואר 1860, והוחזרה לסולטאן תמורת תשלום גבוה. כישלונו של הסולטאן הגביר את גילויי הקנאות נגד הנוצרים, וחצי שנאה הופנו גם נגד היהודים. בעקבות מלחמה זו התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען יהודי מרוקו. ועד שליחי הקהילות בלונדון שלח את משה חיים פיצ׳יוטו למרוקו. בדו״ח שחיבר תיאר את מצבם עגום של היהודים בערי מרוקו, את יחסם המשפיל של הממשל והאוכלוסייה המוסלמית כלפיהם, את הבורות והעוני ואת התעלמותם של העשירים ממצוקת אחיהם העניים, הנאלצים לעבוד מגיל רך ואינם זוכים לחינוך. לשליחותו של פיצ׳יוטו היו שתי תוצאות ישירות. בשנת 1862 הוקם בתיטואן בית הספר הראשון של כי״ח, ובלונדון הוקם ועד פעולה, שייסד קרן לגיוס תרומות לעזרת היהודים הסובלים בשם Fund    Morocco Relief  פעילות הקרן היא ביטוי לאפיק הסיוע שכינינו פילנתרופיה.

באוקטובר 1863 נתקבל בלונדון מכתב מקהילת גיברלטר ובו אזהרה מפני הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו, בעקבות עלילה כי יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נאסרו וסגן הקונסול הספרדי תבע מהסולטאן להוציאם להורג. שניים מהנאשמים הוצאו להורג, וסכנת חיים נשקפה לשני האחרים. משה מונטיפיורי יצא למרוקו ונפגש עם הסולטאן מחמד הרביעי במראכש, בפברואר 1864; הודות להתערבותו ניצלו חייהם. הוא מסר לסולטאן בקשה, שנוסחה פורסם על ידי רופאו, ד״ר תומס הודג׳קין, אשר נלווה אליו במסעו:

[…] ויהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר שהיהודים והנוצרים בכל חלקי ממלכתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם ייהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו – וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של מדינת הוד מלכותו.

הירשברג, תולדות, כרך ב, עמי 309.

ב־5 בפברואר 1864 נמסרה למונטיפיורי הצהרת הסולטאן:

אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה […] על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודינו כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה יתעלה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגע באחד מהם אף אבק עוול או מקרה [רע] […] ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנחנו נענוש אותו לפי דיני נפשות בעזרת אללה. פקודה זו ענייניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק למי שירצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם, ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם.

מחנה פליטים יהודים שברחו לגיברלטר בזמן מלחמת 50רד-מרוקו, 1860-1859

אליעזר בשן

שם, עמי 310-309.

בתשובתו של הסולטאן אין חידוש ואין מענה לבקשתו של מונטיפיורי. הצהרתו שהיהודים יזכו לשוויון ביחסו של בית המשפט מנוגדת לתנאי עומר, שלפיהם עדות של ד׳מי המפלילה מוסלמי בפני קאדי אינה קבילה. גם הסעיף על עבודה ללא כפייה ותמורת שכר סותר את המציאות לפני הביקור ולאחריו. מונטיפיורי חזר לאנגליה בתחושת ביטחון ששליחותו הצליחה, ומעתה לא יתנכלו ליהודים במרוקו, אך בפועל לא השתנה דבר וההתנפלויות נמשכו.

דוגמה אחרת לסולידריות היא ההתערבות הקונסולרית לטובת היהודים, בעיקר בנושא החסות. ב־1836 פרסם עבד אלרחמאן השני הוראה האוסרת על העסקת יהודים כסוכנים קונסולריים, כלומר כספקי שירותים לקונסולים הזרים שבתמורה נהנים מחסותם. שר החוץ הבריטי, הלורד פלמרסטון, הורה לשגרירו במרוקו למחות על הוראה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם בין בריטניה למרוקו ב־1824. הסולטאן התעלם מהמחאה וחזר שוב על האיסור ב־1855. אלא שהמציאות הייתה שונה, ויהודים רבים קיבלו חסות קונסולרית. על רקע זה התכנסה במדריד במאי 1880 ועידה בין־לאומית לדון בנושא החסות והחליטה להחמיר את התנאים לקבלת החסות.

הביטוי המרכזי לפעילות כי״ח במרוקו היה הקמת בתי ספר שהנהיגו תכנית לימודים צרפתית, והיו אפיק המודרניזציה העיקרי של יהודי מרוקו. המורים והמנהלים של כי״ח ראו עצמם שליחי התרבות האירופית, וככאלה הייתה השפעתם החינוכית רחבה והתבטאה בשינוי יסודי ומתמשך במצבם החברתי והתרבותי של יהודי מרוקו בכל תחומי החיים. מעבר לפעולתם החינוכית הייתה למורי כי׳׳ח גם השפעה מסוימת על הקלת מצבם של היהודים.

השלטונות ורבני הקהילות לא התנגדו לפעולת הארגון. שנתיים לאחר הקמתו של בית הספר בתיטואן הוקם בית ספר גם בטנג׳יר. ב־1904 למדו בבתי הספר של הארגון שהוקמו במרוקו כ־2,500 תלמידים ותלמידות, ומספרם עלה עוד בשנים הבאות. ב־1912 היו בתי ספר ב־15 ערים במרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר