פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא-הפיוט בשלמותו-יוסף שטרית

5 פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא

השיר נכתב, כנראה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לפני תום הקרבות ולאחר הניצחונות הראשונים של צה״ל, שכן המחבר מתייחס בשירו לגאולה בלשון עתיד לאורך כל השיר. הוא מופיע בכתב יד שהמחבר ליקט בו פיוטים ושירים שהיו נהוגים בדרום־מזרח מרוקו וכינס בו משיריו העבריים והערביים־היהודיים. הפיוט מורכב משני שירים שונים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, המהווים חטיבה אחת עבור המחבר על אף מוקדיהם התמטיים השונים. חלקו הראשון של השיר מתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בקהילה לרגל קום המדינה והמלחמה הקשה שבה היא נתונה ונושא תפילה לניצחון סופי על אויבי ישראל וגאולת ישראל ולעלייה לטבריה כסינקדוכה של הארץ. המחבר מציין את שמותיהם של חיים ויצמן ושל דוד בן־גוריון המנהיגים את המדינה תוך כינוים בשם המעצים ״מלך״ (טורים 8, 3ו). לעומת חלק זה החלק הערבי־היהודי מתאר בפירוט־מה פעולות שונות של הברחה והעפלה של יהודים ממרוקו שעלו לארץ דרך אלג׳יריה.

מחבר השיר, ר׳ מימון מלכא, נולד ב־1923 בתינגיר שבדרום־מרכז מרוקו ונפטר בשנת 1999. שימש ברבנות ובהוראה בקהילת ריסאני שבאזור תאפילאלת (קהילת מוצאם של בני משפחת הקדושים אביחצירא) ובקזבלנקה. מאז עלייתו לארץ בשנת 1965 הוא שימש ברבנות בקרית אתא כמוהל, שוחט ובודק ודרשן. חיבר שירים אירועיים שונים בעברית ובערבית יהודית על עלייתו לארץ ועל אירועים שקרו בארץ, וכן חיבורים הלכתיים ופרשניים דרשניים שונים; אלה יצאו בדפוס.

השיר על שני חלקיו נושא תבנית מעין־אזורית. חלקו העברי מורכב מתשע סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים וממדריך המשמש רפרן, החורזים על פי המתכונת תת אאאת בבבת גגגת וכו'. גם שלושים ושתיים הסטרופות של החלק הערבי־היהודי בנויות באותה מתכונת. כתובת השיר: ״פיוט לכ[בוד] ירושלים; סי[מן]: אני מימון מלכא, ולבסוף קסידא בלערבייא [=שיר קצידה בערבית]״.

המקור: כ״י מימון מלכה, דפים קצ, א — קצא, ב.

הערת המחבר : אני מודה כאן לפייטן שרלי מלכא, בנו של המחבר, שהעמיד לרשותי צילום של כתב היד

ב. החלק הערבי־היהודי של השיר

חלק זה בשיר נכתב כנראה זמן מה אחרי חלקו העברי. הוא נושא אופי דוקומנטרי יותר, ומתמקד בתיאור הניצחונות המזהירים של צה״ל וניסיונות העלייה של יהודים ממרוקו. אלה השתמשו בגבול המזרחי של ארץ זו עם אלג׳יריה כדי לברוח ממרוקו ולהגיע לאוראן (והראן), שממנה יצאו הפלגות למרסיי בצרפת. בגלל חששותיו של השלטון הזצרפתי ממהומות בקרב האוכלוסייה המוסלמית הוא הגביל עד למינימום את מתן אשרות היציאה ליהודים ממרוקו ובעיקר לצעירים, שחשד בהם כי רצו להתנדב לצה״ל בדי להצטרף לקרבות עד צבאות ערב.

 על פי מסמכים רשמיים של הפרוטקטורט במרוקו שעיינתי בהם נעצרו חיילים שונים מליגיון הזרים של הצבא הצרפתי שהיו מוצבים באזור הגבול עם אלג׳יריה לאחר שמכרו את כלי נשקם לצעירים יהודים. עברה זו גם הגבירה את הערנות של המשטרה הצרפתית על גבול מרוקו אלגייריה.

מכאן הרושם העז שעשו הסיפורים הרבים שהילכו במרוקו על הניסיונות של צעירים רבים להבריח את הגבול עם אלג׳יריה ולהגיע מהר ככל האפשר לארץ. כעיר מעבר לאלג׳יריה שימשה העיר אוג׳דה(טור 20), הסמוכה לגבול, שחייתה בה קהילה יהודית גדולה. על אף אהדתו לתנועה הציונית ולישראל של ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת באותה העת, לא הורשתה עלייה חופשית ממרוקו בגלל התנגדות המח׳זן והחששות מפני מהומות, כאמור (ט׳ 67-66).

המשורר מתאר בתחילה את ההתרגשות והתסיסה שאחזו ביהודי מרוקו לאחר קום המדינה והניצחון על צבאות ערב (ט׳ 23-22; 29-28; 45-44) ואת רצונם האקטואלי של רבים לעלות לארץ עד כדי מכירת חפציהם (ט׳ 27-24, 35-34). הוא מדגיש את המלחמה הקשה שניהלו מדינות ערב עד ישראל(ט׳ 33-30) ואת הניצחונות המזהירים של החיילים ־יהודים על אויביהם (ט׳ 39-36, 51-46, 61-58, 65-64), ובכללם הלוחמות, שאף הטיסו כביכול מטוסים נגד יעדים בארצות ערב(ט׳ 41-40), אף שהערבים זכו בתמיכת הבריטים ;ט׳ 53-52). חלק זה של השיר מפרט גם את הפעולות המקובלות והבלתי שגרתיות שעשו יהודים כדי לצאת ממרוקו תוך הברחת הגבול בטכסיסים שונים אם דרך קבלת דרכון וזיזה(ט׳ 57-54) בזכות הוראות שנתן כביכול ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת(ט׳ 67-66), ואם במחתרת דרך הברחת הגבול עם אלג׳יריה(ט׳ 83-70). המחבר מציין דרכים מיוחדות שהערימו בהן אלה שגנבו את הגבול לאלג׳יריה — בריחה ממשטרת הגבולות(ט׳ 75-74), התחפשות לצבעים(ט׳ 77-76), שחרור עופות על הגבול ורדיפה אחריהם(ט׳ 81-78). הוא מוסיף שלא היה עד לכל התעלולים האלה, אלא מוסר אותם מפי השמועה (ט׳ 83-82).

 

20 שמעו לייא דלקסידא, / ליהוד זאיו מן טריק בעידא.

לאומה חצרתהום פי אוזדא, / גראדהום ימשיו לטבריה.

 [=שמעו שירי זה: היהודים הגיעו מדרך ארוכה. הערבים עצרו אותם באוגדה, ורצונם לעלות לטבריה.]

לאומה: היסוד העברי ״אומה״, שהוראתו בערבית של יהודי מרוקו ״עמי ערב״ ובמיוחד בצירוף ״אומה רעה״; אוזדא: אוג׳דה, עיר סמוכה לגבול אלג׳יריה שהיהודים הבריחו דרכה את הגבול או עברו לאלג׳יריה.

 

שמעו לייא האד לכלאם, / ליהוד ראה גלבו ליסלאם.

דרבוהום טללעו לעלאם; / ליהודי עזיז פי דונייא.

[שמעו דבריי אלה: היהודים ניצחו את המוסלמים. הכו אותם והניפו את הדגל; ליהודים יוקרה בעולם.]

 

מן ענדו חאזא מליחא / ברז יביעהא בלפרחא,

25 באש ימשי לבלאד ראחא, / ירושלים הייא.

[=בעל חפץ יקר יצא למכרו בשמחה, כדי שיוכל לעלות לארץ הרווחה, היא ירושלים.]

ראחא: מנוחה, כאן במובן של רווחה מדינית וחברתית.

 

יא רבי כממל רזאנא, / באש נטלעו לבלאדנא,

ונפרחו מעא צלסאנא, / רזאל ונסא כולייא.

 [=אלוהים, מלא משאלתנו, שנעלה לארצנו, ונשמח עם מלכנו, אנשים ונשים כולם.]

צלטאנא: כאן כנראה במובן של מלך המשיח, ולאו דווקא ככינוי למנהיגים המוזכרים בחלק העברי של השיר תחת הכינוי ״מלכנו״ וגם כאן בהמשך.

 

חנא נעארפו פי באלנא, / ראה חנא רבחנא בלאדנא.

נטלבו ללאה פי ייאמנא / נטלעו לבלאד ואלדייא.

[=אנו מודעים לכך, שארצנו עלתה בגורלנו. נתפלל לאל שנזכה בחיינו לעלות לארץ אבותינו.]

 

30 עמלו לחצארא, / ראה קתלתהום לגירא.

יא רבי עטיהום טייארא, / נמשיו מן למוטאנייא.

 [=הטילו מצור משום שהקנאה קיננה בהם. הו, אלי, הבא עליהם כליה; שנעלה מארץ האומות.]

טייארא: הוראתה בערבית היהודית המדוברת גם ״אווירון״, אך כאן המובן הוא קללה נמרצת, חטיפה בידי עופות פרא וכליה.

יא רבי, תהדי עלינא, / שייאטן מא ידררונא;

תחייד מן טריק עדאיינא, / נטלעו בלפרחא לכולייא.

 [=הו, אלי, הסר מעלינו שטנים שלא יזיקו לנו;

הסר מדרכנו אויבינו, שנעלה בשמחה שלמה.]

 

יא רבי חן עלינא / באש נטלעו לבלאדנא,

35 ונפרחו מעא צלטאנא / פירושלים נקייא.

[=הו, אלי, רחם עלינו כדי שנעלה לארצנו, ונשמח עם מלכנו בירושלים הנקייה,]

 

דוךּ לעזאז דוךּ צלאטן, / תבעו לערב חתא ללקייאטן.

קטלו לכול דוךּ שייאטן / די דאיירין בטבריה.

[=המנהיגים היקרים האלה רדפו אחרי הערבים עד לפתחי האוהלים. הרגו את כל אלה השטנים שמסביב לטבריה.]

צלאטן: כאן במובן של מנהיגים, כמו שהמשורר כינה אותם בחלק העברי של השיר, וכן בהמשך.

 

דוךּ לעזאז דוךּ לעזארא / פם ואחד יקולו שירה.

ביהא יגלבו פלגיררא, / ושביו לכתרא פשבייה.

[=הבחורים היקרים האלה ישירו שירה בפה אחד. שינצחו במלחמה וייקחו את מרבית האויבים בשבי.] שירה: יסוד עברי הרווח בערבית היהודית הרבנית בלבד.

 

40 דוךּ לעזאז בנאת ציון / טלעו לשמא פלאוירון;

עלא ייד צלטאן בן גוריון / כלאיו לבלדאן כולייא.

[=בנות ציון היקרות עלו לשמים באווירון; בפקודת המלך בן גוריון הרסו ערים שלמות.]

לאוירון: יסוד עברי מהעברית החדשה.

 

אמא זינת האדוךּ לולאד, / די משאיו לדיךּ למדינה;

תל אביב כייאר שתנא, / צור לחדיר דוור לקרייא.

 [=מה יפים הם אותם הנערים שעלו לארץ: תל אביב מבחר ערי היישוב, חומת ברזל סובבת מסביב לעיר.]

שתנא: צ״ל שכּנא; העיצור תא״ו מייצג כאן את ההגייה הרווחת בקהילתו של המחבר להגה הערבי /K/.

 

אמא זינת דיךּ שעה / די שמענא שמועה,

45 עמל לאה תשועה / לליהוד לכולייא.

[=מה יפה שעה זאת ששמענו את השמועה הטובה: הושיע האל את היהודים כולם.]

שמועה: בשורה טובה; יסוד עברי רווח בכל רובדי הערבית היהודית במרוקו; תשועה: יסוד עברי רווח בערבית היהודית הרבנית. ברבדים הנמוכים של לשון זו רווחת התיבה ׳ישועה׳ עם תווית היידוע המגדיר ״לישועה״

 

בזהד לאה ותורה / עמלו ליהוד לגברא,

יטלקוהא פלגיררא; / לאומה כללהא תסיר עאמייא.

[=בזכות אלוהים והתורה ייצרו היהודים אבקה, כדי לפזרה במלחמה; הערבים יוכו כולם בסנוורים.]

 

כא ייבש בסיף ידיהום: / משאיו ליהוד סדוהום,

ובשנאשל גיידוהום, / שאיין עמלו לואלדייא.

[־־החרב יבשה בידיהם; הלכו היהודים ותפשו אותם, ובשרשראות כבלו אותם, כמו שהם עשו לאבותינו.]

 

 

50 דוורת לאומה בלכתרא / עלא ירושלים לכבירא;

זאוהום האדוךּ לעזארא, / סדוהום לכולייא.

[=צרו הערבים בהמוניהם על ירושלים רבתי; הסתערו עליהם הבחורים האלה, תפשו אותם כולם.]

 

ינגליז עאוון לאומה, / נזזל לאה עליהום דלמא.

ישראל חתא הומא / תקלו בלאה לוחדייא.

[=האנגלים עזרו לערבים, אן האל הפיל עליהם צלמוות. גם בני ישראל מצדם בטחו באל האחד.]

תקלו: צ׳׳ל תכלו. הכתיב כאן מהווה תיקון יתר. בתינגיר העיצור /q/ מבוצע כעיצור חכי [k].

 

ליהוד(מא) כא ידורו לפאספור / באש ירכבו פלפאפור,

55 מא כאפושי מן לבחור, / גיר יטלעו לטבריה.

 [=היהודים דואגים לדרכון כדי להפליג באנייה; לא חששו מן הים, רצו לעלות לטבריה.]

ליהוד(מא) כא ידורו: תיבת השלילה ׳מא׳ כנראה מיותרת כאן, ונוספה מחוסר תשומת לב בהעתקה;

לפאספור: דרכון, המילה הצרפתית passeport.

 

חכמו ליהוד בלמעזזא / לפאספור מעא לביזא.

עמלו פמולאנא רחא, / ימשיו ללבלאד נקייא.

 [=היהודים קיבלו בשמחה דרכון וגם ויזה. שמו את מבטחם באלוהים, שילכו לארץ הנקייה.]

לביזא: ויזה, המילה הצרפתית visa.

 

לגנוש גאט ביהום לחאל / עלא פדאייח לאומה פי שחאל,

חתא די אוזהום כחאל; / תעזזבו פזהד ליהודייא.

[=אומות העולם התפלאו על הבושות הרבות שעשו הערבים, עד כי השחירו פניהם; התפעלו מגבורת היהודים.]

 

60 שאיין עמלו למאצר כואעא, / כלפולהום די ואלדינא;

כדאמין חנא ואולאדנא / פדיךּ לבלאד לכאלייא.

 [=מה שאחינו עוללו למצרים נקמו בזה את מה שאלה עוללו לאבותינו; עבדים היינו אנו ובנינו באותה ארץ, שמן הראוי שתהיה שממה.]

כדאמין חנא ואולאדנא: רמז לנאמר בהגדה של פסח ׳׳עבדים היינו לפרעה במצרים׳׳.

 

מן ענד לאה האד שי, / לבלאדי נקום נמשי.

טול לעמר ואנא נשאשי / עליךּ יא דוו עינייא.

[־־מאלוהים הייתה זאת, לארצנו אקום ואעלה. כל חיי אני כמה לך, הו אור עיני.]

 

לאה הווא עאוונהום / פי לאומה חתא כלאוהום,

65 גיר הומא עמלו ידיחום / כממל לאה בלכירייא.

[־אלוהים עזר להם עד הערבים עד כי החריבו אותם. אך הושיטו את ידיהם, האל השלים את פעולתם לטובה.]

 

דאךּ בלום חאכם פי פראנצא, / חב נמשיו רזאל מעא נשא.

צלטאן אומה יתגאשא, / עלאש נמשיו לכולייא.

 [־־בלום זה שולט בצרפת, רוצה שנעלה אנשים ונשים. מלך המוסלמים נפלה רוחו בגלל עליית כולנו.]

בלום: הכוונה לליאון בלום, שהיה ראש ממשלת צרפת בסוף שנות הארבעים והיה אוהד התנועה הציונית.

 

ואחד מן כבאר כואננא, / משה שרת קאלונא,

יא רבי, עטיה למעאונא, / יכממל גראדו בנייא.

[=אחד ממנהיגי אחינו, משה שרת אמרו לנו, הו, אלי, סייע בידיו, כדי שיתמלא חפצו בתום.]

 

70 משאיו ליהוד בלכונא, / באש יעאונו כואננא.

 יא רבבי, כממל רזאנא / באש נטלעו לכולייא.

[=עלו יהודים במחתרת כדי לעזור לאחינו. הו אלי, מלא משאלתנו כדי שנעלה כולנו.]

 

ליהוד בלאה מתתקלין, / לבשו ציצית ותפלין,

וללגיררא כרזו כאמלין/ שדי פראש וליצרייא.

[=היהודים בוטחים באל, התעטפו בטלית והניחו תפילין, ולמלחמה יצאו כולם; שם שדי על ראשם ועל יד ימינם.]

ציצית, תטלין, שדי: יסודות עבריים רווחים בערבית היהודית של הקהילות השונות במרוקו.

מתתקלין: צ״ל מתכּכּלין. הכתיב בקו"ף מהווה כאן תיקון יתר, שכן הוא מייצג את העיצור -K

 

ואחד ררבעא מן כואננא / תסדו פדיואנא. 75 ואחד פסללא(?) ותהנא, / מא צאבוה חתא למגנייא. [=ארבעה מאחינו נעצרו במשטרת הגבולות. אחד מהם ברח לדרכו, לא תפשו אותו עד שהגיע למגנייה.]

פסללא: התיבה אינה ברורה. התרגום כאן במובן של בריחה הוא על פי ההקשר; מגנייא: עיירה באלג׳יריה, הסמוכה לגבול עם מרוקו.

 

ואחד ררבאעא מן כואננא / קבטו סטול די ללואנא,

חתא דאזו דיואנא; / דגיא מסאיו למרסילייא.

 [=קבוצה אחרת מאחינו אחזו בידיהם דליי צבע, עד שעברו את המכס; נסעו מהר למרסיי.]

דיואנא: המילה הצרפתית douane, מכס; כאן במובן של משטרת הגבולות.

 

אמא עזז דיךּ ררבאעא, / טלקו לדזאז פי שאעא,

חתא דאזו מודע לכלעא, / תהנאיו מן זאדרמייא.

[=מה יקרים בני אותה הקבוצה ששחררו לפתע עופות, עד שעברו את מקום הפחד וברחו מן השוטרים.]

זאדרמייא: המשטרה הצרפתית הניידת, מן התיבה הצרפתית gendarmes.

 

80 סדו! סדו! קאלולהום, / תזאז הרבו יליהום,

בלכלעא מקטוע קלבהום, / חתא דאזו לכולייא.

 [=תפשו אותם! תפשו אותם! צעקו לעברם, העופות ברחו להם. לבם נקרע מפחד, עד שעברו כולם בשלום.]

 

האד לכלאם אנא קולתו, / מאשי פי תורה קריתו.

 נאש גאלולי קצייתו / וכתבתו בלעראבייא.

 נמשיו לבלאד טבריה, / לעיר ציון בנויה.

 [=דברים אלה אני אמרתי אותם, לא למדתי אותם בתורה. אנשים סיפרו לי את סיפוריהם וכתבתי אותם בערבית. נלך לעיר טבריה, לעיר ציון בנויה.]

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר