חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקביזיציה
ברם, מעניינת השנאת טיבם של שני עדים אלה. האחד אנוס, שנתפס בעצמו לקיום מצוות תורת משה, והוא בן דור שני או שלישי לשמד. הוא התודה לפני האינקויזיציה. זכה לכפרת עוונות ונעשה נאמנה בכל הנוגע לאנוסי סיאודד ריאל. השני הוא רב יהודי, שהיה משתף אנוסים בקיום מצוות ומלמדם דין יהודי מהו. לאחר המרתו נעשה סוכנה של האינקויזיציה. בדרכם האישית ניתן לראות פעולה מכוונת מצדם נגד אחיהם. יש בשימוש בעדים מסוג זה כדי להצביע בכל חומר ההערכה על מעשהו של בית הדין. מכל מקום, אין לראותם כסוכנים פרובוקטורים שהוחדרו לעדת האנוסים אלא במודיעים ומוסרי אינפורמציה פנימית בלבד, שגויסו למען האינקויזיציה, לאחד שהם עצמם היו שותפים ולקחו חלק פעיל באותם מעשים גופם.
לדיון בטיבם של העדים עלינו להוסיף כי בכמה מקרים נמצא את עדותם של נוטריונים ורחידורים נגד עמיתיהם, ומהם גם אנוסים. אבל אם הנתבעים לדין ניסו להזים עדויות של משרתים ודומיהם, לא נמצא לעומת נסיונם זה שהעלו על הדעת כי גם אנשים שלא מפשוטי־העם יכלו להעיד נגדם. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה במציאות חייהם של האנוסים שנתרכזה בחוג המצומצם של המשפחה וקרובי־ המשפחה. בדרך־כלל לא השתדלו האנוסים לצאת מתחומם זה ולא שאפו להיות מעורבים בחברה הנוצרית הספרדית. כל המגע עם הציבור הנוצרי לא היה במקרים רבים אלא בתחום העסק או הפרנסה, ותו לא. דברים אלה בולטים במיוחד אם נעיין בתיאורי העדים האלה עצמם. הרקע למגע נמצא בכל פעולה ציבורית עסקית, שנבעה ממעמדו של אנוס, ממלאכתו או מפרנסתו, ובה ניתן לעד לראות את דרכו ומעשיו של אותו אנוס שנתבע לדין. מכאן שעדות זו תיארה לעתים את דרכו של האנוס מחוץ לביתו ומחוץ למסגרת משפחתו, בה בשעה שמשרתים תיארו בעדויותיהם את מעשי הנאשם, או הנאשמת, בביתם שלהם, בתנאי קיומם הפנימיים של האנוס הנעלמים מעיניהם של זרים. תנאים אלה לעתים השתדלו האנוסים להעלימם ככל האפשר, כאמור לעיל, אך יש ששמטו כל אמצעי זהירות. אי זהירות זו היא, בסופו של דבר, שהיתה בעוכריהם.
אם נצא עתה להשוות את טיבם של עדי־התביעה לטיב העדים שהעמידה הסניגוריה נמצא שגם זו האחרונה נזקקה לעתים לאותו סוג עדים, אנשים מפשוטי־העם, כתביעה ממש. כך, למשל, הביאה הסניגוריה במשפטה של מריה גונסאליס, אשת רודריגו די צ׳יליון, אשה עניה מקבצת נדבות, המכונה la ospitalera. עדה זו אמרה במשפט שקיבלה נדבות מן הנתבעת לדין, וכנראה לא התכוונה הסניגוריה אלא להבליט את נדיבותה של הנאשמת. אבל בעצם היתה גם התביעה יכולה לטעון נגד עדי־הסניגוריה אותה טענה של טיב העדים, כפי שטענה הסניגוריה נגד עדי־התביעה, והיא לא עשתה כן. ודאי היו לה שיקולים משלה שמנעו ממנה הזכרה זו. על עדי־הסניגוריה יש לומד שלא מצאנו שעדות של קרובים תתקבל על דעת בית־הדין, והיא פסלה אותם, בה בשעה שהללו לא היו פסולים להעיד מטעם התביעה. הדעת נותנת שבדרך־כלל נמנעה הסניגוריה מלהביא קרובים שיעידו לטובתה. זאת ועוד. הסניגורית והנאשמים דאגו שעדיהם יהיו מצוינים במידות טובות וידועים בנוצרים טובים ונאמנים. היא גם קיותה בדרך זו להורות על טיבו של הנאשם ודרכו הנוצרית. לכן נמצא בין עדי־הסניגוריה כמרים ונזירים, שמהם היו ששימשו אבות־וידוי לנתבעים לדין. הסניגוריה ביקשה להדגיש הדגשה יתירה את עדותם של עדים אלה. אבל ביודהדין ידע היטב, כפי שייראה להלן, שאין לעדותם של אלה, אפילו הם אבות־וידוי, משקל־יתר. אלא שהסניגוריה, בחפשה דרכים להציל את השולחים אותה לפעול למענם, נאחזה גם בענין חיצוני זה כדי ליצור מען ושלט לנאשם. זוהי חולשתה האורגנית של עדות הסניגוריה.
לא מצאנו במשפטי האינקויזיציה, שנערכו נגד אנוסי סיאודד ריאל עד לגירוש, עדויות של עדים יהודים. הבעיה לעצמה היא חמורה, ועוד באותם ימים כבד העלה אותה פרנאנדו די פולגאר, כי יהודים הלשינו על קונברסום [נאמנים והגונים] כדי להיפרע מהם ולהתנקם בהם. ייתכן שהיו מקרים כאלה, אף־על־פי־כן היו בידי האינקויזיציה האמצעים לבדיקת עדויות אלה אם הן אמיתיות. יש לזכור כי עצם קבלת עדותו של יהודי במשפטי האינקויזיציה היתה ענין מיוחד במינו, שכן העיד כאן יהודי נגד נוצרי, והרי האנוסים נידונו כנוצרים שיצאו מתחום הנצרות ושקעו בחטא הכפירה היהודית. על חולשה זו שבמערכת העדות כבר הצביע לי, שאסור היה ליהודי להעיד נגד נוצרי. אבל האינקויזיציה ראתה צורך לחייב יהודים שיעידו נגד אחיהם האנוסים מעצם העובדה שאנוסים נזקקו בקיום מצוות לאחיהם היהודים, ״והם שכפו את רבני ישראל שיכריזו בבית־הכנסת בחרם ובנידוי שכל יהודי היודע על זיקתם של אנוסים ליהדות יבוא ויעיד על כך לפני ביודהדין של האינקויזיציה״. יהודים היו איפוא מקור ראשון במעלה לאינפורמציה על אנוסים מקיימי מצוות, והיו יהודים שלא שמרו לשונם. ועל אף העובדה שלא רבים היו המקרים האלה, די להצביע בעדות אחת על קיומה של מציאות כזו כרעה חולה.