מכפר איית בוגמאז שבהרי האטלס למושב "עוצם" בישראל. ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955

מכפר איית בוגמאז שבהרי האטלס למושב "עוצם" בישראל.

ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955

השעה שעת הערביים. מחנה "חרובית" ( הוקם כמחנה הכשרה לעולים העומדים להתיישב באזור לכיש ) השוכן על גבעה, צפונה מקיבוץ כפר מנחם, נראה מרחוק לאורן של קרני השמש האחרונות ההולכות ונעלמות לאיטן לצד המערב, כיפת השמיים עדיין חרושה תלמים צהבהבים, ירקרקים, אדמדמים ומתכוננות לחשיכת הערב המתקרב ובא. המחנה נראה כגביע מונח על מפה ירוקה.

בחצר המחנה תנועה בלתי רגילה. באותו ערב צריכה להתקיים בבית הכנסת אסיפת חברים מהרי האטלס המיועדים לצאת מחר למקומם הקבוע להתיישבות.

לאט לאט בית הכנסת מתמלא. מתחילים במזמורי תהלים ולאחר מכן מתפללים תפילת ערבית.במחשבתם ובכוונתם זוהי "תפילת הדרך" קולקטיבית להרבה נוסעים אשר עוזבים את המחנה מחר בבוקר לדרך סופית וקבועה אך בלתי ידועה……

לאחר תפילת ערבית חגיגית במעמדה ובתוכנה, מתאספות 64 משפחות הם ובניהם ונשותיהם וכל אשר להם. בין כותלי צריף העץ מצטופפים טיפוסים שונים ותמירים וחסונים, דקי גוף וחלשים, רובן עטופים גלימות ארוכות לבנות או שחורות.

פני הגברים כולם עטורי זקן – הנשים, ראשיהן עטופים צעיפים או מטפחות ססגוניות – תמונה תנ"כית ומקסימה. כולם מקשיבים בדומיה לדברי הסבר בהדרכה בשפתם מפי חנניה דהן ( ממחלקת קליטה של מרכז מפא"י) בקשר לעלייתם על הקרקע. הדריכות וההקשבה היו בתלי רגילות. אחרי דברי ההסבר קם " המנהיג " ובתגובה פשוטה המראה על חוסר ביטחון עצמי הוא אומר : "אל תעזבו אותנו לבדנו. נאמין כפי שהאמנו ליהודה גרינקר".

מיד אחרי האסיפה השקטה והמוצלחת התפלגו האנשים לכמה מחנות יריבים (ידענו על זה עוד לפני האסיפה. התברר במשך האסיפה שיש כאן ארבע קבוצות – חמולות – ולכל קבוצה גבאי משלה, אשר על פיו יישק כל דבר. הסכסוך נבע מזה שאף קבוצה לא רוצה לצאת לאותו מקום עם קבוצה אחרת.

ניסינו להכניס רב העדה בעניין ולא הצלחנו. והנה קרה דבר מפתיע : חנניה דהן מזג שתי כוסות יין, נתן כוס אחת לכל אחד מהיריבים והזמין אותם לשתות ביחד "לחיים" בהדגישו שאין דבר טוב יותר לישראל מאשר השלום ושבית המקדש נחרב על ידי שנאת חינם.

דברי המוסר עשו את שלהם והיריבים נשקו וחיבקו איש את רעהו תוך כדי שתיית כוס היין. רב העדה הוסיף נופך משלו ועשה "מי שברך" לכל אחד מהיריבים בהוסיפו בדברי ברכה "ויטע בינינו וביניכם אהבה אחווה שלום ורעות"

יום העלייה על הקרקע.

ביום ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955, עלה הארגון בשלמותו ללכיש א' אשר כונה מאותו יום "עוצם". כהכנה לקראת העלייה על הקרקע הוקמו במקום צריפי עץ זמניים וצריפים יותר כגדולים למבנים ציבוריים כגון, צרכניה, מרפאה, בית ספר, גן ילדים, בית כנסת ועוד….

ביום העלייה על הקרקע הגישו חיים רוקח וחנניה דהן מזוזות, טליטות, תפילין וספרי קודש למתיישבים – מתנת המחלקה לצורכי דת של ההסתדרות, בהתחשב כך שהמתיישבים הם אנשי דת ומסורת. רב העדה היה הראשון שקבע מזוזה בביתו כשכל המתיישבים עומדים ליד ביתו. אחרי הברכה המסורתית קראו כולם בקול "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל אחד הלך לקבוע המזוזה בפתח ביתו.

מי פילל ומי מילל, אנשי איית בוגמאז מהרי האטלס שבמרוקו קובעים היום מזוזה בחבל לכיש שבישראל, ומסמנים ראשית ההתנחלות בחבל היסטורי זה.

כמה גדולה הייתה אפוא תחושת הגאולה !

מפי המתיישבים ב "עוצם".

כוח ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ה' י"ז)

יצחק אזולאי מאיית בוגמאז וממתיישבי "עוצם" מספר :

"כאשר הגענו ארצה שלחו אותנו למחנה ההכשרה "חרובית" – 57 משפחות עלו למושב "עוצם" ובמשך השנה עזבו 13 משפחות והצטרפו למושב "איתן" מייסודו של הפועל המזרחי.

כיום מושב עוצם מונה תשעים משפחות וביניהן שלוש חמולות : בן חמו, דהאן ועמאר, המונות כמחצית מאנשי המושב. מתוך בני המושב יש כבר היום גם מורים ".

וכשעובר יצחק אסולין לספר על האיש – יהודה גרינקר – שהעלה אותם ארצה, ניצת זיק בעיניו ובקול רוטט הוא אומר : " כאשר נודע לנו בפעם הראשונה מהכפרים השכנים כי יהודה גרינקר עומד לבקר גם בכפרנו, התרגשות צרבה אחזה בכולנו. התכונה לקראת בואו הייתה גדולה. ציפינו לו כמו "משיח" ומעולם לא אשכח את הציפייה הזאת והמתח הנפשי אשר יצרה לא רק בנו אלא גם בשכנינו הערבים, שלא ידעו מה פשר שליחותו של האיש הזה….."

ומוסיף הרב משה בן חמו :

הידיעה על דבר בואו של יהודה גרינקר הגיעה גם לאוזניים של שכנינו הערבים, כנראה על ידי השוטרים הערביים שבמשטרת המחוז אשר אליה הוא לשם קבלת הרישיון לביקור בכפר. הערבים שמו מצור על הכפר כדי למנוע את בואו אלינו.

כאשר נוכחנו לדעת כי המצב מתוח חרדנו לשלומו, ושלחנו שליחים להקדים את פניו על אם הדרך ולהודיע לנו על כל מקרה שיש בו משום סכנה או חשש להתפרעות. כאשר הגיע יהודה גרינקר ונתקל במחסום החי שהציבו הערבים ומחשש למהומות נגד היהודים, פנה לכפר השכן – אסמר, השוכן באזור איית בולי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר