עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה 1951-195אבי פיקאר

מסלול קליטתם של העולים הנבחרים כוון כך שהם ימלאו את ייעודם: להיות הידיים העובדות של המדינה. הדבר לא נכפה עליהם אך הוצג כתנאי שבלעדיו לא תתאפשר עלייתם. הוותיקים היו אמורים להיבנות כלכלית מעבודתם של העולים מארצות האסלאם. נקבע אפוא שעל העולים, בכלל זה גם צעירים ומי שלא נכללו במסגרת עליית הנוער, להתחייב לשנתיים של עבודה חקלאית. הגבלת הגיל (35 בתחילה ומאוחר יותר 40) נקבעה לפי היכולת לעבוד עבודה גופנית קשה. היה ברור שזה יהיה עיסוקם של עולים אלה לאחר עלייתם.

הצורך בהתיישבות חקלאית גרם לכך שבתקופת העלייה הסלקטיבית הועברה הפעילות המרכזית של שליחי העלייה מריכוזי היהודים הגדולים בערים אל כפרים בהרי האטלס. נציגים של תנועת המושבים יצאו לחפש חקלאים ׳טבעיים׳, וניסו לארגן תושבי כפרים שלמים, להביאם לארץ כגופים אורגניים וליישבם במושבים בארץ. לצורך העלאת כפר שלם הצליחו לעתים להתגבר על תקנות הסלקציה. במקביל התקבלה מדיניות קליטה שקבעה שהעולים מצפון אפריקה יועברו ישירות מהאנייה לכפר. מדיניות זו החלה להיות מיושמת מאוגוסט 1954, ולקראת סופה של התקופה היה בקרב יהודי צפון אפריקה השיעור הגבוה ביותר של אוכלוסייה כפרית בהשוואה לילידי ארצות אחרות.

לטבוע בים של לבנטיניות׳: המניע התרבותי

הקולטים נחלקו כאמור לתומכים בגישה המשלבת ולתומכים בגישה המסתייגת. אולם גם בעלי הגישה המשלבת היו אמונים על תפיסת עולם שתרבות המערב נכונה יותר וראויה יותר לחברה הישראלית מתרבות המזרח. תפיסת עולם זו הייתה למעשה גם נחלתם של רבים מיהודי ארצות האסלאם, בוודאי בני המעמדות הגבוהים שבהם, שעברו עוד בארצות המוצא תהליך התמערבות.

שאלת זהותה התרבותית של החברה העתידה להתגבש בישראל הטרידה רבים ומדיניות הסלקציה נועדה בין השאר להתמודד עם החשש משינוי דמותה התרבותית של החברה הישראלית. באמצעות העלייה הסלקטיבית ביקשו הקולטים להביא ארצה יהודים מארצות האסלאם ובד בבד עם עלייתם לדאוג שיעברו תהליך סוציאליזציה שיביא להמרת ערכיהם הישנים בערכים ובנורמות של החברה הוותיקה. כך קיוו הוותיקים לשמור על הדומיננטיות שלהם ושל תפיסת עולמם למרות השינויים הדמוגרפיים הגדולים. מבחינה מסוימת אפשר לייחס ניתוח זה לגישה המחקרית שכיניתי ׳סולידריות מתנשאת׳, גישה שרואה בחיוב את שילובם של יהודי ארצות האסלאם בחברה הקולטת ואינה מייחסת לקולטים זדון במהלך הקליטה אך מצביעה על הסתייגותם מתרבותם של הנקלטים.

שילובם של יהודי ארצות האסלאם בתכניות העלייה, ׳האוריינטציה המזרחית׳, לא היה מובן מאליו בתנועה הציונית. הסיבות שהביאו להסתייגות מעלייה זו עד לשנות הארבעים צצו ועלו שוב בראשית שנות החמישים. ב־1951 כבר היה ברור שעליית המונים מארצות האסלאם משנה את ההרכב הדמוגרפי של המדינה ומאיימת על דמותו המערבית והחלוצית של היישוב.

הערת המחבר: שיעור האוכלוסייה הכפרית מכלל ילידי חו"ל היה 14.5 אחוזים; מיהודי תימן ועדן – 22.6 אחוזים; מילידי עיראק 10.6 אחוזים; מילידי פולין וברית המועצות 17 אחוזים ומילידי גרמניה ואוסטריה 15 אחוזים. יהודי צפון אפריקה היו 23 אחוזים מהאוכלוסייה הכפרית בעוד שיעורם בכלל האוכלוסייה היה 13 אחוזים. על כך בהרחבה ראו פיקאר, חלוצים נשכחים.

אמנם כבר הייתה לפני כן עלייה מסיבית מעיראק ומתימן, אך שם זו הייתה כאמור ׳עליית הצלה׳ ולא הייתה אפשרות להאט את קצבה. גם הסטראוטיפ של היהודי מארצות אלו לא היה כה שלילי כמו זה של היהודי מצפון אפריקה. זאת ועוד, יהדות צפון אפריקה הייתה הקהילה היהודית הלא־אשכנזית הגדולה בעולם. בתימן למשל היו רק 50,000 יהודים ובעיראק, התפוצה הגדולה ביותר בקרב עולי העלייה ההמונית, היו 125,000 יהודים. בשלוש ארצות המגרב (כולל אלג׳יריה) היו כמעט חצי מיליון יהודים, 85,000 מהם בתוניסיה, ובמרוקו לבדה חיו 250,000 יהודים.

הערת המחבר: שמלץ, העלייה ההמונית, עמי 19-18. 1951 הייתה גם השנה הראשונה, מאז 1882, ששיעורם של יהודי ארצות האסלאם בקרב העולים עלה על שיעורם של יוצאי אירופה. ב־1969, בשל שיעור הילודה הגבוה בקרבם ושיעורם הגבוה בקרב העולים, היו יהודי המזרח לרוב בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ (ליסק והורוביץ, מצוקות באוטופיה, עמי 113; פרם, יחסי עדות, עמי 45)

המספרים הגדולים הללו גרמו לחרדה מפני שיטפון שישנה את פניה של החברה הישראלית. הגבלת עלייתם של יהודי צפון אפריקה נראתה פתרון טוב. דוגמה לכך אפשר לראות במה שכתב רופא שגויס לשירות מילואים במעברה על דרי המעברות המזרחיים: ׳זאת היא שכבת עוני ודלות; חלאת [כך במקור]. בלונדון ניו יורק ופריז יש גם כן חלאת. אלא מהו האחוז שלה כלפי התושבים המסודרים יותר או פחות? האחוז אצלנו הוא כביר, הוא מהווה סכנה, סכנת הצפה עם כל הכרוך בה מבחינת היגיינה, תרבות, רמה מוסרית וכיוצא בהם […] אם זה ישאר כך […] יהיה זה עול היסטורי ולא משימה היסטורית; לא יהא זה קיבוץ גלויות אלא ״גלות מקובצת׳״. שיבא, מנכ״ל משרד הבריאות רב ההשפעה וחלוץ המחקר הגנטי בארץ, התנגד לעלייה בלתי סלקטיבית כי חשש לעתידו של העם ולכושרו האינטלקטואלי. לחיזוק דבריו הוא הסתמך על גנטיקאי אנגלי שטען שסקוטלנד ירדה מגדולתה משום שלא דאגה לשמור את כוח האדם האינטלקטואלי שלה.

יוספטל, ראש מחלקת הקליטה, הרבה להביע את חששותיו בשאלת הצביון העדתי שהמדינה לובשת. חששו הגדול היה שהארץ תרתיע עולים פוטנציאלים, ציונים מארצות המערב, בגלל היותה ׳מזרחית׳ מדי. בקיץ 1953 אמר יוספטל ש׳אי אפשר לספוג יותר׳. ריכוזי העולים הם ׳מלאי בורות וחסרי אידיאלים׳. רק בסלקציה חמורה ועלייה אטית יוכל לחול מפנה. לא רק הקשיים הכלכליים בקליטה הביאו לתמיכתם של חברים בהנהלת הסוכנות במדיניות של האטת העלייה ובחירת העולים. המורשת הקולוניאלית, שהמשיכה להשפיע לצד האתוס הלאומי, נתנה את אותותיה בתפיסת עולמם וגרמה להם לחשוש לאופייה המערבי והחלוצי של המדינה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר