התקריות בוג'דה ובג'ראדה- ירון צור

העדויות החלקיות אינן מקילות על זיהוי מקור התקריות, ואולם ברי למדי שרגשות אנטי־ציוניים ופעילים לאומיים היו מעורבים הן בהגברת הלחץ על היהודים לפני התקריות והן בהתפתחות התקריות עצמן. להלן סיפור התקריות. בבוקרו של ה־7 ביוני התרחשו שני אירועים שציינו את ראשית ההתקפה: קבוצת מוסלמים הטרידה ספר יהודי, מבריח גבול מוכר, שניסה להעביר באותו יום חומר דליק בתוך פחיות. המוסלמים טענו שהיהודי נמצא בדרכו לפלסטין וכי הפחיות אינן אלא רימונים שהוא מנסה ליטול עמו. אירוע חמור יותר התפתח בעקבות ויכוח שהתגלע בין שני אנשים – אחד מהם נדקר, ויהודי, שהיה בעצמו הדוקר או שרק בא לעזרת הנדקר המוסלמי, הואשם במעשה. ברחבי העיר הופצה שמועה כי ״יהודי הרג מוסלמי״. בתי יהודים הותקפו, חמישה נהרגו(בהם צרפתי לא־יהודי אחד), וכ־20 איש נפצעו, מהם ארבעה קשה: הנזק לרכוש היה ניכר. נראה שהתערבות מהירה למדי של כוחות הביטחון הצרפתיים מנעה באוג׳דה נזקים כבדים יותר הן בנפש והן ברכוש. ואולם אז הסיטו הפורעים את מרכז הכובד של ההתקפה לעיירת המכרות הקטנה והבלתי מוגנת ג׳ראדה. לעת ערב הם נסעו במשאית ובמונית לג׳ראדה, והפיצו שם את השמועה שיהודי אוג׳דה התקיפו את המוסלמים וכי הסולטאן ציווה לנקום ביהודים. הם כינסו את פועלי המכרות, העמידו בראשם את הח׳ליפה, המושל המקומי, ופתחו בהתקפה רצחנית על הקהילה הקטנה והענייה שבמקום. באוג׳דה היה מספר ההרוגים קטן יחסית, אך בג׳ראדה היה מספר ההרוגים 37 וגם מספר הפצועים היה גבוה יותר מאשר באוג׳דה: 27 איש, מהם 15 פצועים קשה. לעומת זאת באוג׳דה היה נזק ניכר לרכוש, ואילו בג׳ראדה לא היה כמעט מה לבזוז.

כשש שנים בלבד חלפו מאז התקריות האנטי־יהודיות שהתרחשו במרוקו אחרי הנחיתה האמריקנית ועד התקריות החדשות, אך מה גדול היה ההבדל באופיין. תקריות נובמבר 1942 הסתיימו בלא הרוגים, ופה היו כמה עשרות חללים; התקריות הקודמות נתפשו כפרי הסתה צרפתית אנטישמית, ואילו עתה הוחזקו המוסלמים לבדם בעיני היהודים אחראים ליוזמת ההתקפה עליהם. בדרך­כלל טענו היהודים כלפי הצרפתים לכל היותר שלא גילו אחריות מספיקה בשמירה על ביטחונם. האירועים חיזקו את החרדות הישנות של היהודים מפני רבות שיונחתו עליהם מצד הסביבה המוסלמית, לאחר שבימי מלחמת־העולם השנייה למדו להכיר את האיום המגולם בזרים האירופים והנוצרים. אם לתנועה הלאומית היה אינטרס להבליט את האיום בשלטון הזר ולהאדיר את מסורת הדו־קיום המוסלמי היהודי במרוקו, ברי שתקריות יוני 1948 פגעו בו.

חמור במיוחד לעניין הלאומי המרוקני היה התפקיד החדש שקיבל הסולטאן בפרשה זו. התדמית הפטרונית של הסולטאן היתה מן הנכסים החשובים של התנועה המרוקנית הלאומית בדרכה לשכנע את הציבור היהודי כי האוכלוסייה המקומית היא עם שההיסטוריה העצמאית שלו, לפני בוא הצרפתים, היתה נוחה ליהודים. התדמית המגוננת של הסולטאן היתה נחוצה במיוחד בהתחשב בעובדה שהכל ידעו כי יש ליהודים זיכרונות קשים מרדיפות מידי מוסלמים מקומיים: אנשי שבטים, חיילים או תקיפים מקומיים. דמותו הפטרונית של הסולטאן היתה יכולה אפוא לאזן את הפן השלילי בתחום הביטחון הקולקטיבי של היהודים והתנאים אחרי המלחמה היו נוחים במיוחד מבחינה זו. על נכס זה צריך היה לשמור מכל משמר. והנה התפקיד שיוחס לסולטאן בתקריות אוג׳דה וג׳ראד ציין מפנה חד במעמדו כפטרון המסורתי. בהסתה שקדמה לתקריות, ושליוותה לאחר מכן את התפרצות הדמים, נעשה שימוש בסמכות העליונה של הסולטאן לעידוד הפורעים, בניגוד גמור לכוונתו להגן על היהודים, כפי שבוטאה במפורש בהצהרתו מיוני 1948. כתוצאה מכך היטשטש לחלוטין בתודעת מנהיגי הקהילות החלק המגונן של הצהרת הסולטאן, ובהסתמך על החלק המאיים שבה הם ראו בהצהרה זו, שפורסמה פחות מחודש לפני התקריות, רק מעין מתן הכשר להתקפה הרצחנית על היהודים.

הערת המחבר: בשלהי מלחמת־העולם השנייה היתה עוד תקרית הכרוכה באלימות בין מוסלמים ויהודים, שיכולה לאייר אינטרס זה של התנועה הלאומית. ב־30 ביולי 1944, תאריך שבו חל התשעה באב אותה שנה, היתה בעיר צפרו קטטה בין חייל מוסלמי לנער יהודי. בקטטה האישית התערבה אחותו של הנער ולעזרתה באו יהודים רבים. אז באו חבריו של החייל להתנקם ביהודים, רגמו את המלאח והתקיפו בתי יהודים מחוצה למלאה. הנזקים החומריים לא היו גדולים, מספר הפצועים היה קטן ולא היו אבדות בנפש. (התכתבויות בנושא תקרית צפרו באד״ן, מרוקו, 239/DASH; דוד עובדיה, קהלת צפרו, ג, ירושלים תשל״ו, עמי 185-183; אביטבול, יהודי צפון אפריקה במלחמת־העולם השנייה, עמי 139; ראה גם זיכרון אישי אצל אליהו בן הרוש, שורשים; תולדות משפחת בן־הרוש, ללא ציון מקום ההוצאה, 1987, עמי 134). התגובה ההמונית האלימה של חיילי הגומיה קיבלה מן הסתם עידוד מהלכי רוח אנטישמיים בצבא הצרפתי ואולי גם מן הרטינה המוסלמית החדשה נגד היהודים. ואולם היא לא חרגה בעיקרה מדפוס מוכר במסורת הפרעות נגד היהודים במרוקו: התפרעות חיילים. הפוגרום בפאס ב־1912 השתייך למשל לדפוס זה, ובאותה התפרעות קשה הופיע הסולטאן – לעומת החיילים – כמגן היהודים (אמנם כמגן הרחוק מלהיות מושלם. ראה קנביב, יהודים ומוסלמים, עמי 391)

התקריות גם המחישו את רפיפות נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים. ברור היה הקשר בין תקריות הדמים באוג׳דה ובג׳ראדה לבין המחויבות המוצהרת של התנועה המרוקנית הלאומית שלא לסבול פעילות ציונית. ואולם במהלך הפרעות התברר שלא רק ליהודים יש בעיה במתיחת קו ההפרדה בין יהודים לציונים, אלא גם למוסלמים. הפורעים פגעו לא רק במטרות ציוניות ולא הבחינו בין סוגים שונים של יהודים. הקריאות ״יהודי רצח מוסלמי״ או ״יהודים התקיפו מוסלמים״, שבעזרתן הוסת ההמון, היו מעוגנות במורשת הישנה של היחסים המקומיים ובתרבותם הדתית של המוסלמים.

מקור יהודי העריך את התוצאות המיידיות של התקריות כדלקמן: ״למאורעות באוג׳דה היו השלכות על שאר ערי מרוקו, כמו פאס ומראכש, שבהן התרחשו תקריות מבודדות, או מקרי הרעלה כמו ברבאט, וכעת יהדות מרוקו כולה מרגישה תחת איום הפוגרום והיא שרויה באווירה של מתיחות קיצונית״. המקור אף ידע לציין כי בקהילות אחרות בצפון־מזרח המדינה התגלו הכנות לפרעות. גם אם היתה הגזמה בעדות זו, אין ספק שהתקריות הגבירו מאוד את חוסר הביטחון של היהודים. הן חשפו את הצדדים השליליים ביותר במרקם היחסים שבין שני מרכיבי האוכלוסייה המקומית ופגעו עמוקות בתזה ההרמוניסטית של התנועה הלאומית ובאינטרס הבסיסי שלה ושל הסולטאן. אין תימה שתגובת דובריה וביטאוניה הרשמיים של התנועה על ההתפתחויות היתה שלילית ביותר: ״כל תקרית בין יהודים לבין מוסלמים עומדת בניגוד למטרה [של אלאסתקלאל] המייחסת חשיבות עליונה לכך שנושא [הפרוטקטוראט] הצרפתי במרוקו יבוא לפני האו״ם…כדי להכשיל את מדיניות ההפרדה הננקטת על־ידי הנציבות, חשוב לשמור על שקט מוחלט לכל נתיני הסולטאן. עליהם להימנע מכל קשר עם הסוכנים הפרובוקטורים של האדמיניסטרציה״.

לעומת אלאסתקלאל, שראתה במאורעות הדמים תוצאה של פרובוקציה צרפתית, לדידה של מד״ע היתה האחריות על ההידרדרות מוטלת כולה על שכם הציונים: הפוגרום היה בעיניו של אלווזאני פרי ״הפרובוקציות השטניות״ שלהם. בכל מקרה, התנועה הלאומית על כל פלגיה התנערה לחלוטין מקשר לפרעות או ליוזמיהן, ותגובת ביטאוניה נועדה לנסות למזער את הנזק שעלול היה להיגרם לה הן במישור היחסים הפנימיים והן במישור תדמיתה הביךלאומית. מבחינה זו מזכירה תגובת הלאומיים המרוקנים את תגובת השלטונות הצרפתיים, שאף הם היו מוטרדים מהשלכותיה של הפרשה על תדמיתם. אף־על־פי שמאורעות הדמים הבליטו את הפן המאיים שביחסים בין המוסלמים ליהודים, הדגיש ביטאון אלאסתקלאל, אלעלאם, את הפן החיובי והמגונן שלהם בהזכירו לקוראיו את הקשר עתיק היומין של יהודי הארץ עם הסולטאן, ״אשר מגן עליהם ומכבד את דתם ואת מנהגיהם״. מנהיגי אלאסתקלאל קראו לכל התושבים לשמור על השקט, ושבו והדגישו בהזדמנות זו את נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים: מאבק יש לנהל רק נגד הציונות, ״דוקטרינה קולוניאליסטית ואימפריאליסטית [שמטרתה] לפגוע באינטרסים של מרוקו״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר