שלוחי ארץ ישראל- אברהם יערי
בקצת קהילות היו קיימות חברות מיוחדות שחבריהן תרמו תרומות קבועות לארץ ישראל. חברה ראשונה מעין זו, לטובת ישיבת טבריה נוסדה בקושטא בשליש האחרון למען של המאה השש־עשרה, כמסופר בתשובה אחת! ״אנשים מבני ישראל יראי ה׳ וחושבי שמו מק״ק בני רומאנים ובכללם קצת מק״ק ספרד יצ״ו, נדבה רוחם אותם להתעסק בעסק מצות קיום והעמדת ישיבת טבריא וסדרו ביניהם הסכמות באופני הנהגתם, ונכתבו בספר. ובכלל הסכמותיהם הסכמה אחת והיא זאת! הסכמנו שכל מי שהוא חתום בהסכמה הזאת לא יוכל לפרוק עול המצוה הזאת מעליו, כל עוד יש בו כח לשרת לשום סיבה ועילה, ולא יוכל לצאת מן החבורה, ואפילו יגזרו עליו בני קהילתו או כל מי שיהיה מכל מקום, בה יהוי ובה יסיב ויבלה לאורך ימים ושנות־חיים… ״ אחר־כך התקינו הקהילות הספרדיות בקושטא סידור מיוחד לטובת הישיבה בטבריה, ודרשו מהספרדים שבחברה הנ"ל לצאת מהחברה, ואז נשאלה שאלה בהלכה אם רשאים הם לעשות כן.» ברומא היתה קיימת בשנת שעי׳ז (1617) חברה כזו בשם ״חברת ארץ ישראל״.» בשנת תל״ג (1673) היתה קיימת שם חברה דומה בשם '״חברת ירושלים״.בהמבורג נוסדה ביום י״א תשרי ת״כ (1659) חברה מיוחדת לעזרת ירושלים בשםirmandade para soccoro de Jerusalym
בזמנים של ירידת המצב הכלכלי בקהילות, נעשו נסיונות שונים מצד מנהיגי הקהילות להשתמש במקצת מכספי א״י לצרכים מקומיים — כי אפילו בימים קשים, ולפעמים דוקא בימים קשים, נתנו בני הקהילה יותר לעזרת א״י מאשר לצרכי הקהילה, ואת רגש־ההתנדבות הזה רצו מנהיגי הקהילה לנצל לצרכי הקהילה. אולם תמיד נתקלו בהתנגדות נמרצת לא רק מצד שלוחי א״י אלא גם מצד אגודי הקהילות ורבני הקהילות. ועד מדינת ליטא מתקין בשנת תש״ו(1655) ״שאין להממונים ליתן מעות א״י, אם מעט ואם רב, לשום צורך קהילה בעולם״.» באספת ועד ארבע ארצות בשנת תק״ב (1742) הוסכם! ״שמעות א״י שיש בעין מעָבָר, ואין צריך לומר להבא… אסור באיסור גמור… לשנותן לצדקה אחרת אף למצוה, כי'אם דווקא לפרנסת עניי א״י… ולא יועיל שום היתר, אפילו כבוד ה״ה הקהל עם כבוד הגבאי צדקה דמתא בצרוף הרב אב״ד וה״ה חב״ד…״״ בפאס שבמרוקו הותקן בשנת תל״ח (1678), ״מפני שרבו כמו רבו עניי עירנו״, שבבוא שליח א״י ותיערך מגבית מיוחדת לטובתו, יטול השליח רק סכום מסוים מתוך הנגבה, והשאר יוקדש לעניי המקום. אולם התקנה עוררה התנגדות, ובשנת תפ״ח (1728) ביטלו תקנה זו והחזירו את המנהג הקודם, והוסכם כי ״אין לנו לפסוק עם שום שליח שום פסקא בשום אופן בעולם״.»
ברבע הראשון של המאה התשע־עשרה נתעוררו רבני פולין ורוסיה להכריז ברבים על האיסור להשתמש במעות א״י (קופת ר׳ מאיר בעל הנס, שהיתה מוקדשת בארצות אלו לאשכנזים היושבים בכל ערי א״י) לאיזה צורך אחר בקהילה, או לאיזו צדקה אחרת. כרוזים ואיסורים אלה נדפסו בקונטרס מיוחד בורשה בשנת תקצ״ז(1837). בראש הקונטרס נדפס הכרוז ביהודית־אשכנזית, שהוכרז בבריסק דליטא בפקודת רבה ר׳ אריה ליב קאצינעלבויגין, שבו נאמר! ״על כן איז איין איסור גמור לשנות המעות של ר״מ בעל הנם לשום דבר אחר שבקדושה… אפילו ווען איינער זאגט בפירוש! המעות אני מתנדב לצורך הדלקת נרות, איז אויך איין איסור צו ברענין דער פון ליכט…״ אחרי הכרוז נדפסו שם איסורים והסכמות ברוח דומה מאת רבנים שונים, חסידים ומתנגדים, משנות תקפ״א—תקצ״ז. קונטרס זה חזר ונדפס ע״י ר׳ חיים נתן דעמביצער בשם ״מגיני ארץ ישראל״ בלבוב בשנת תרי״ב (1852) בצרוף הסכמות חדשות שניתנו בשנות תרי״א—תרי״ב ע״י רבני הדור.