ר' ישראל נג'ארה וההתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד יוסף יהלום
ר' ישראל נג'ארה וההתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד
יוסף יהלום
הפריחה הנפלאה של תור הזהב העברי הגיעה לקיצה זמן רב לפני הגירוש. ההשכלה העברית בקרב היהודים נתמעטה במיוחד במאה החמש עשרה. עייפים ורצוצים הם יצאו למסע ארוך ומייגע מזרחה עם הגירוש בסוף המאה. קשה להעלות על הדעת מה ניתן עוד לחדש בשירה העברית של ימי הביניים לאחר שיאיה הגדולים דווקא בשעות קשות אלה. גם המגמות הרוחניות, אשר שלטו במרכזים החדשים במזרח, לא עודדו את המשך הנהייה אחר הקלאסיציזם הישן. מטרתנו להראות, שמשבר הגירוש והחשיפה הפתאומית של היהדות הזאת בפני כוחות מקומיים הביאו לעולם שירה חדשה – עממית במהותה
התנוונותה של המסורת החצרנית בשירה העברית.
גירושים וזעזועים אינם מעודדים עלייתה של שירה חדשה, ואמנם ישראל נג'ארה בראשית דרכו היה ממשיך נאמן של האסכולה הספרדית הישנה . אביו, משה, מצאצאי ספרד, היה דמות רבנית חשובה בצפת ובדמשק וביקר במרכז היהודי החדש בסאלוניקי ואף עמד בקשרים עם גדול חרזני הדור, חזנו של קהל קאסטיליה , סעדיה לונגו . ישראל עצמו היה מקורב, כנראה, לדוד עונקינרה, הצעיר המוכשר שבחבורת השיר בסאלוניקי; לו אף שיגר שני שירים בתבנית הקלאסית הקפדנית, בחרוז אחיד ובמשקל יתדות ותנועות. מסתבר, שבמעמדו הנכבד היה ישראל נג'ארה חלק מן החבורה האריסטוקראטית, שטיפחה את מסורת הכתיבה במתכונת הספרדית. הוא אף שימש מורה-דרך לצעירים, שחשקה נפשם במלאכת השיר. מתוך אוסף אגרותיו המליציות הכלול בחיבורו 'מימי ישראל' , שיצא לאור בונציה בשנת 1600, אנו למדים על פנייתו של הרופא יאודה אפמאדו אל משוררנו , 'שישים דרך ההלצה והשיר לפני חתנו'. המשורר מצידו ממהר להסכים ומקבל על עצמו ללמד את 'בני יאוד"ה קס"ת / לגשת בהגה וארשת / לפני מלך ושרים'. השירה נתפסת כאן באופן מסורתי כחלק מן ההשכלה הטובה, הנותנת לבקי בה ובדרכיה מהלכים בחברה הגבוהה. אף יחסו של נג'ארה לביקורת השירה דומה מאוד ליחסו של המשכיל המצוי. באותו זמן רבו מושכים בעט-סופר, שהתפארו במליצתם החרוזה והשקולה, אף כי לא היו משוררים אמנים. נג'ארה נאלץ לנזוף בצעירים חצופים וחסרי השכלה אלה. אשר העזו לשלוח יד במלאכת השיר בלא ידיעה של ממש במקצוע .
מסתבר, שהוא חשב את עצמו אחד מבני היכל השיר, וראה חובה לעצמו לחנך את הדור על ברכי היתדות והתנועות. אמנם לא היתה זאת בכל מקרה מלאכה פשוטה, להעמיד דברים על דיוקם ואנשים במקומם, אבל נג'ארה עשה כמיטב יכולתו. כך אנו למדים מתוך אחת מאגרותיו המליציות, שחכם מן החכמים כתב שיר התפארות בראש ספר שחיבר, והשיר היה אמנם ללא פגם מבחינת הפרוסודיה והדקדוק. אבל משוררנו הכיר את האיש וידע , שאינו בקי במלאכת השירים 'ובשמותיהם היקרים' . הוא חשד , שהשירים אינם מעשה-ידיו של מחבר הספר, אלא של משורר, שהמחבר ביקשו לכתוב לו שירים לשמו ובשמו. חשדו של נג'ארה התחזק למקרא מעשי השקילה של אותו מחבר בשיריו האחרים, ובהם התגלה קלונו. שכן הוא החשיב את תיבת הלום כשתי תנועות, בו בזמן שאין בה אלא יתד, ואילו את תיבת מטיב, הדו-תנ"כית, הוא החשיב ליתד. עתה לא הבליג נג'ארה ושינן את לשונו . לדבריו , כל רצונו להסיר כתם וחשד מעל מחבר הספר החשוב, אחר שיעיינו הקוראים בשירי המבוא וישוו אותם עם שיריו האחרים. את מכתבו המליצי הוא סיים בשיר סאטירי קצר:
אָחִי נְעִים זֶמֶר וְהוֹד כָּל מַהֲלָל / וּלְשׁוֹרְרִים שָׁרִים עֲטֶרֶת יַהֲלוֹם
שִׁיָרךְ הֲכִי תִשְׁקוֹל בְמֹאזְנֵי רַעֲיוֹן / וּדְחֵה לְשׁוֹן מֵטִיב וְאַל תִּקְרַב הֲלוֹם