עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
ר׳ שם טוב בן אברהם. כיהן בנגידות בשנת רפ״ו ובתחילת שנת רפ״ז הועבר מתפקידו. בגלל מכשלה שיצאה מתחת ידו של שוחט התושבים, נשבע ר׳ שם טוב שלא יאכל בשר שהותר בנפיחה. בעקבות כך תוקנה תקנת התושבים, והוא חותם עליה ראשון נראה שבשנת רצ״ה כבר לא היה בחיים. ב״עץ חיים״ מוזכר הוא בתואר ״עמי שם טוב״, תואר כבוד הניתן לזקני העדה ונכבדיה. ממה שלא תואר בתואר רב, כעמיתו ר׳ שאול רמוך ייתכן שניתן ללמוד שלא היה תלמיד חכם. אין לנו פרטים אודותיו, לבד ממה שהוזכר בספר ״עץ חיים״. מאז עמי שם טוב, לא שמענו על משפחה בשם אברהם במארוקו. ייתכן שגם הוא נמנה עם משפחת רמוך, והשם אברהם אינו שם־משפחה אלא שם אביו, ומתוך שהיה אביו מפורסם וידוע נקרא בנו על שמו.
ר׳ אברהם אדרוטיל ב״ר שלמה, חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין בשנת רפ״ו. בשנת רצ״ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה. הוא נולד בספרד בשנת רמ״ב (1482), והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ״ג. אביו ר׳ שלמה נמנה עם תלמידי ר׳ יצחק קאנפנטון גאון קאסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר״. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו כבן שבעים שנה, ביום א׳ של פסח שנת רנ״ג הוא מכנה את עצמו לעומת אביו ״שועל בן ארי.
ר׳ אברהם נמנה עם תלמידי ר׳ יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפורטוגאל. ידועים לנו שנים מחיבוריו של ר׳ אברהם: ״תשלום ספר הקבלה״ ו״אבני זכרון״. על כוונתו בתשלום ״ספר הקבלה״ לד׳ אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו:
"לפי שהרב רבי אברהם בר דוד ז״ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ״ל שנת ד׳ אלפים וט׳ מאות ואחד ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב… עד שנתינו זאת שהיא שנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים…
את חיבורו חילק לשלושה שערים. בשער הראשון — השלמות ל״ספר הקבלה״ של הראב״ד, כלומר, רשימת החכמים שחיו לפני הראב״ד ולא הזכירם. בשער השני — רשימת החכמים שחיו מפטירת הראב״ד ועד לפטירת ר׳ יצחק קאנפנטון. השער השלישי כולל סקירה קצרה על מלכי ספרד סמוך לגירוש, על הגירוש מספרד ומפורטוגאל, ועל סבלם של המגורשים בתלאות הדרכים ובחבלי הקליטה במארוקו. חשיבות מיוחדת לנאמר בחיבורו בחלק האחרון של השער השלישי, שם מסופר על קליטת המגורשים שהיה לה עד ראיה. לעומת זאת, הנאמר בשערים א׳ וב׳ ובחלק הראשון של שער ג׳ ידוע לנו ברובו גם ממקורות אחרים. נראה שהחל בחיבורו בשנת ר״ע, השנה המוזכרת בפתיחה, אך סיים אותו לא לפני טבת שנת רע״ד, שכן הוא כותב בסוף הפתיחה: ״ואזכיר שם מה שכתב הר׳ אברהם זכות ז״ל מה שהיה בעולם משנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים עד שנת רפ״ה לפ״ק״. ר׳ אברהם זכות נזכר בברכת המתים ׳ז׳׳ל׳, כאילו נכתבו הדברים לאחר פטירתו; והוא נפטר בטבת רע״ד. אם לא שנאמר כי המלה ׳ז״ל׳ תוספת מאוחרת. כמו־כן נראה שחיבור זה לא הושלם לפי המתכונת שקבע המחבר בפתיחתו, כי לא העתיק כלום מדברי ר״א זכות, וכן אמור היה לכתוב ״קצת זכרון מלכי פאס עד מלוך מלכי צדק מולאי מחמד…״ וזה לא נעשה. או ייתכן שנכתב וההעתקה שהגיעה לידינו הסירה. החיבור נדפס מספר פעמים ואף תורגם פעמיים לספרדית.
״אבני זכרוך, כתב־יד, בו ליקט מתוך ספרות הראשונים חומר רב הדן בכל השאלות העיקריות של הקבלה העיונית. כדבריו בהקדמתו:
"ובראותי אני הצעיר שועל בן ארי דבריהם הנחמדים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה עלה בדעתי להקריב התועלת לעצמי, גם לכל מתחיל בלימוד התורה והחכמה הזאת לקרבם אחת אל אחת… להיות לי לזכרון ולזה קראתי זה הספר אבני זכרון כי הם דברים מקובצים מדברי החכמים…
לבד מחשיבות ליקוט החומר ועריכתו, הרי הוא משמש כאוצר בלום להכרת ספרי רבותינו הראשונים בחכמת הקבלה, אשר חיבוריהם היו לנגד עיניו ולא הגיעו לידינו. מדבריו בהקדמה למדנו שבין מפיצי הקבלה ותורת הנסתר בספרד בדורות הסמוכים לגירוש היו אלה שפעלו להפצת תורת הנגלה, דהיינו ר׳ יצחק קאנפנטון ותלמידיו כתריס נגד המשכילים להוטי חכמת הפילוסופיה והמדעים. שכּן העירפול וחוסר הבהירות שבספרות הקבלה ובניסוחה, אשד נעשו בכוונה תחילה בידי הראשונים כדי להסתיר את הדברים מהציבור הרחב, הביאו כמה מהמשכילים להסקת מסקנות מוטעות כלפי הקבלת ומחבריה, עד כדי התרחקות מלימוד התורה בכלל ומקיום מצוותיה. את מקום התורה תפסו העיון בפילוסופיה ובמדעים, כדבריו.
עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל בכל מלכות ספרד ח״ו. לולי אשלי רברבי תלמידי הרב הגדול ר׳ יצחק קנפנטון שהרביצו תורה בישראל הם תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שארית ופליטה הנשארת היום במלכות פאס, החכמים השלמים מרביצי התורה וראשי הישיבות יצ״ו כלם מחזיקים בתורת אלקים חיים ולא פנו אל רהבים ושטי כזב…