ילדי המלאח-ר.פיורשטיין ומ.רישל-התנאים הכלכליים
- התנאים הכלכליים
יהודי צפון אפריקה עסקו מאז ומתמיד במסחר ובמלאכה. החוק אוסר עליהם רכישת אדמה ולפיכך לא היו למעשה חקלאים יהודיים. מצב זה מודגם היטב בסטאטיסטיקה המארוקאית המוסרת את היחס בין האוכלוסיה הכפרית ובין האוכלוסיה העירונית אצל מוסלמים ויהודים: בעוד 80% מהמוסלמים הם יושבי כפרים ורק 20% עירוניים, הרי המצב אצל היהודים הפוך: 20% מהם יושבים בכפרים ו־80% — בערים. אין פירושו של דבר כי 20% מהיהודים הם חקלאים. היהודים יושבי הכפרים הם מחוסרי קרקע ואינם משכירים עצמם לעבודה אצל בעלי קרקעות ערביים או אירופיים. הם עוסקים ברוכלות חליפין של התוצרת החקלאית, מי בפרדו ומי בחמורו. הם מבקרים בשווקים, הולכים מכפר אחד למשנהו ומוצאים את פרנסתם בצמצום ברוכלות זעירה זו. אין להם כל מסורת איכרים או אחבת־אדמה, שממנה תוכל לצמוח החקלאות. יתר על כן: מורגש לעתים, בקרב אוכלוסיה זו, בוז למקצוע החקלאי. מכאן מתעוררת בעיה חינוכית — כיצד לקרב אוכלוסיה כזאת לעבודת־האדמה בישראל. בהיעדר מסורת יש לפחות צורך באידיאל, ואף הוא אינו קיים תמיד.
לפי אומדן מארוקאי מ־1947, עסקו במסחר 46% מתוך האוכלוסיה העובדת. בתקופה מסויימת פרח המסחר היהודי מפני שמילא תפקיד חשוב כמתווך בין הסוחרים האירופיים ובין הצרכנים המוסלמיים וכיוון שריכז את כל הפעולות המסחריות הפנימיות. כיום הפך הסוחר היהודי למתווך מיותר בגלל ההתחרות האירופית. לא נותר ל״סוחר״ היהודי אלא לחיות חיי ניוון, ואכן, מרביתם של ה״סוחרים״ היהודיים יושבים מאחורי דלפק קטן בחנות עלובה. אחוז המתפרנסים ממסחר גבוה אולי ביותר במארוקו אבל גם באלג׳יריה ובתוניסיה הוא עולה על הרצוי. כן מוצאים אנו במארוקו 36% מתוך האוכלוסיה היהודית העוסקים במה שמוגדר על ידי הסטאטיסטיקה כ״תעשיה״. די לערוך טיול במלאח הגדול, כדי לעמוד על טיבו של מונח זה: אלה הן אומנויות, המעידות אמנם על זריזות־כפיים, אבל זמנן כבר חלף בתרבות המודרנית. לכאן שייכים: רוקעי״נחושת וחרטי־עץ, קדרים, סנדלרים ורצענים, אורגים (בעלי נולי־יד), סתתים וכמו כן פועלים ״מודרניים״ (מכונאים וכו') שאין יומרתם הולמת את יכולתם. הצורפים ועושי תכשיטים היו בעלי מונופולין במלאכתם בגלל האיסור שחל על המוסלמים לעבד מתכות יקרות. מונופולין זה נתערער כיום בשל התחרות התכשיטים האירופיים הזולים, שהם בוודאי פחות אסתיטיים, אבל מבוקשים יותר על ידי אגשים השואפים להיות ״מודרניים״.
שכרם היומי של אומנים אלה הוא זעום ביותר, מקביל בערך ללירה ישראלית אחת. שכר זה צריך להספיק לפרנסת 5—10 נפשות. אומנויות אלה תיעלמנה בקרוב ולא ישאר להן אלא ירך פולקלוריסטי בלבד, כיוון שהתעשיה האירופית מתחרה בהן בנקל. יתר על כן, התושבים המקומיים אינם מתענינים במוצרי אומנויות אלה ואינם מתפעלים מהם כדרך התיירים. הם רואים בהם מסורת שברצונם להיפטר ממנה. ברם, הסכנה נעוצה בעובדה שמספר האומנים הוא עצום, ועם היעלם מקצועם יש לפתוה בפניהם אפשרויות תעסוקה בתעשיות מודרניות! יתר על כן, גם אם תהיינה אפשרויות תעסוקה כאלה, יהיה על האומנים להסתגל למקצועות חדשים — דבר הקשה שבעתיים.
יתכן ואפשר היה לשפר את העתיד המקצועי אילו הוצאו חוקים קפדניים בנוגע לחניכות, אך כיום אין כל פיקוח על תקופת החניכות, על גיל החניכים ושכרם, ואף לא על אימונם המקצועי. מצב זה מאפשר ניצול מכל הסוגים: העסקת ילדים צעירים מאוד, קיפוח שכרו ותנאיו של החניך והעדר הכשרה שיטתית.
מנקודת ראות המקצוע אין הבדל יסודי בין האוכלוסיה היהודית בתוניסיה ובין זו שבאלג׳יריה ובמארוקו, אולם יש לציין כי מצבה של האוכלוסיה המארוקאית עלוב יותר ממצב האוכלוסיה האלג׳ירית.
קיצורו של דבר, המוני היהודים משתדלים להתקיים בעזרת מלאכות שאבד עליהן הכלח. התעשיה המודרנית מעסיקה רק מספר קטן מאוד של פועלים. התרבות המארוקאית, שקפאה על שמריה זה כבר לא פיתחה כל טכניקה מקורית! היא פיתחה אומנויות, אך אין בכך כדי לקיים את העם מבחינה כלכלית.
מה יהיה על היהודי הצפון אפריקאי הבא לחיות בישראל, ללא מסורת חקלאית או מקצוע טכני, אף כי לעתים קרובות הוא משלה את עצמו שרכש לו מקצוע, בעוד שרק שמו של המקצוע ויסודותיו נהירים לו? רק בתנאי שנסייע לו להסתגל לחיי־מקצוע חדשים ייפתחו לפניו אפשרויות עבודה. זהו אספקט חינוכי שאין להזניחו, ואנו נשוב ונקדיש לו כמה העדות באחד הפרקים הבאים.