האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר

המנהג בתאפילאלת

בתאפילאלת, עד למאה העשרים ועד בכלל, נהגו כך כשבטלו השידוכין: אם יוזם הביטול הוא צד החתן, אין הכלה מחזירה דבר מהמתנות ומהסבלונות שהביא לה, אלא מחזיקה בהם תמורת הוצאותיה למסיבת האירוסין שערכה למשפחה משני הצדדים. אם הכלה היא שחזרה בה, אזי מחזירה לו את כל הסבלונות והמתנות שהביא לה, אבל דברי אוכל וכסף שניתן לה במתנה אינה מחזירה. ואם הביטול מצד שניהם, מפשרים ביניהם ומחזירה לו חלק מהסבלונות.

ההורים שרצו לחייב בקנס את מי שיחזור בו מהשידוכין, היו מזמינים למסיבת השידוכין את רב העיר או תלמיד חכם, ובאמצע הסעודה מבקשים ממנו לחייב את הצדדים בקנס על־ידי קניין ושבועה. אבי הכלה או הרב עצמו בוחר לו מהמסובים שני אנשים להיות ערבים, אחד בעד החתן ואחד בעד הכלה. לאחר שהביעו את הסכמתם להיות ערבים, הרב מוזג שתי כוסות יין ומוסר להם ואומר:

בסימן טוב ובהצלחה, אתם נוטלים כוסות הללו בקניין שלם מעכשיו וכו' שאתה פלוני ערב המשודך, אם חוזר בו משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב אתה ליתן להמשודכת סך כך וכך. ואתה פלוני ערב המשודכת, אם חזרה בה משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב אתה ליתן להמשודך סך כך וכך. ואומרים

 [הערבים] הן ושותים כוסותיהם…

הדברים לא הועלו על הכתב, אלא נשארו בבחינת דברים שבעל־פה. התחייבות זו נקראה בפי ההמון ״שבועה״. צורת ההתחייבות אינה עומדת בדרישות ההלכה, ולכן נדרש עיון באשר לתוקפה ההלכתי. אם הופרו השידוכים, בדרך־כלל לא נהגו לתבוע את הצד המפר לשלם, כי ראו בתביעה זו גנאי: נראה כאילו התובעים רוצים לאלץ את החתן לשאת את בתם על כורחו. אולם מי שבכל זאת תבעו, בית־הדין חייב את הצד המפר לשלם להם את הקנס. כנראה, תוקף החיוב היה מכוח המנהג.

המנהג במאזאגאן

במאזאגאן נהגו שאם חזר בו החתן, אין הכלה מחזירה כלום מהסבלונות ומהמתנות שהחתן הביא לה. בשנת תרע״ח (1918) אירע שם מעשה בחתן מהעיר פאס, ששידך שם נערה על דעת שהמגורים יהיו בפאס. הוא הביא לה מתנות כנהוג ואף הפריז בתשורות. הם לא עשו ביניהם שום תנאים, גם לא קנסות. אחר־כך חזר בו החתן וביקש שתחזיר לו את הסבלונות. הכלה סירבה וטענה כי לפי מנהג מקומה, כשהחתן חוזר בו, אין מחזירים לו את הסבלונות. הנושא הובא לפני הרבנים ר׳ רפאל אנקאווא זצ״ל מהעיר סאלי, ור׳ שלמה אבן דנאן מפאס.    

ר׳ רפאל פסק שאם הכלה תוכיח שכך הוא מנהג עירה, אינה חייבת להחזיר לו מאומה. אף־על־פי שהחתן אינו מהמקום, חלים עליו מנהגי המקום, ומנהג עוקר הלכה. ומאחר שהיא מחזיקה במתנות שהביא לה, הרי היא יכולה לטעון: קים לי [מקובלת עלי דעתם] של אותם פוסקים הסוברים שמנהג אינו צריך להיות מיוסד על­פי ותיקין [ = חכמים וישרים]. מה גם שהבושה לכלה בהפרת שידוכין בימינו, רבה מן הבושה לכלה בתקופה קדומה:

לפי המנהג שנהגו בזמנינו שמיום השדוכין ואילך, דרך המשודך לילך מדי יום יום לבית הכלה בכל עת וזמן, ולדבר עמה באהבה ואחוה, ויוצאין שניהן יחד לטייל ברחובות ושווקים והטארטיאות, ומתייחדים הרבה פעמים. ואם כן לעת עתה דקא הדר ביה, מה מאוד גדלה חרפתה ובושתה עד גדר כמאוסה היא בעיני בחורי בני ישראל, ולא תשיג כלל מי שישאנה כפי מעלתה.

כלומר, לפי הנורמה המודרנית הזוג המשודך מבלה הרבה זמן יחד, וסביר להניח שקיימו יחסים. לכן ערכה של הכלה ירד בעיני בחורים אחרים, כי לא ירצו לקחת בעולתו של אחר. לדעתו, יש מקום לחייב את החתן החוזר בו בתשלומי בושת, גם אם לא היה בידה משל החתן כלום [=גם אם לא היו בידי הכלה המתנות שהביא לה החתן]. מדבריו ניכרת הבנתו את המציאות ואת הדרכים שיש לנקוט כדי לשמור על כבודן של בנות ישראל, ולדעתו, יש להכביד על הבחורים בנושא זה כדי שיקשה עליהם להפר את השידוכין.

לעומת זאת פסק ר׳ שלמה אבן דנאן לטובת החתן: על הכלה להחזיר לו את כל מה שהביא לה. החתן אינו בן המקום ולא חשב להשתקע בו, ולכן הדעת נותנת שעל־פי מנהג מקומו שלו הביא לה את הסבלונות, ולא חלים עליו מנהגי מקומה. מה גם שמנהג זה לא נקבע על־ידי ותיקין. הוא מטיל ספק, אם אכן הונהג מנהג כזה ״דמעולם לא שמענו שיש מנהג הזה בעיר אג׳דידא [ = מאזאגאן], גם לא בעיר אחרת״. יתרה מכך, לדעתו אין להכביד על הרוצה לפרק שידוכין, כי פרידה עכשיו עדיפה מפרידה אחרי הנישואין:

הלא טוב מאוד שאם לא ישרה בעיניו שיבטל הקשר מעת השידוך שאין כאן אישות כלל, משיכנוס ואח׳׳כ יגרש אם יוכל. ואם כתובתה מרובה שלא יוכל לגרשה, אזי לעולם לא יהיה להם קורת רוח ורבה המריבה ביניהם. הלא תראה כמה מנהגים ותקנות הנהיגו ותקנו רבני המערב ראשונים ואחרונים, ומעולם לא עלתה על דעתם לתקן תקנה זאת, אלא הניחו הדבר על דין תורה. כי בהבטל השידוך אפילו מצדו אם לא ישרה בעיניו, יטול את שלו וילך לו.

כלומר החירות לביטול הנישואין היא לטובת שני הצדדים, ובכלל זה הכלה. לדעתו, משום כך נמנעו חכמי המגרב מלתקן תקנות בנושא, אף שתיקנו תקנות בנושאים רבים ומגוונים. ולכאורה דבריו תמוהים: הרי מצאנו תקנות שתיקנו בענייני שידוכין, וציטטנו אותם לעיל בשם היעב״ץ, מגדולי חכמי פאס במאה הי״ח. וניתן לפרש את דבריו: שזה מנהג שהנהיגו, ולא תקנה שתיקנו, וההוכחה לכך היא שבספר התקנות אין תקנה בנושא הפרת השידוכין, וגם המנהג שהנהיגו, בימיו כבר לא היה קיים." מדבריו ניכרת הבנתו את המציאות וניתוחה של הנורמה החברתית הקיימת. כבר הזכרנו לעיל שכמנהג מאזאגאן נהגו בערי תאפילאלת, וכנראה מפאת ריחוק המקום לא שמע עליו רבי שלמה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר