השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים – משה עמאר

לא כן הדבר אם הציבור מעדיף מישהו זר על פני אחד מבני המלך. ודאי שדעתו של הציבור אינה קובעת, מאחר שהמלוכה עוברת בירושה, והוא הדין לכל שררה. לדעתם, כך ניתן לפרש גם את לשון רש״י שה״מחלוקת״ שאותה הזכיר הייתה בין בני המלך, שכל אחד מהם רוצה למלוך, ולא שהציבור מערער על המועמד מכוח שררה ומציע מועמד זר שאינו מבני המלך. במקרה כזה גם רש״י יודה שערעור הציבור בטל, מאחר שהשררה היא ירושה. בית הדין הוסיף לטעון שדברי השולחן ערוך סותרים את חידושו של רבי חיים ברלין. הרמ״א כתב:

שליח צבור שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע״פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו.

הרי כאן נאמר במפורש שהשררה של שליח ציבור עוברת לבן, גם כשהציבור מתנגדים למינוי. והמקור לדברי הרמ״א הוא מתשובת הרשב׳׳א ח״א סימן שי, ומשמע שגם במקרה של מחלוקת, השררה תקפה.

אולם רבי חיים ברלין חש בקושי זה, והוא העמיד את דברי הרשב״א כך שהוא דן במצב שבו רוב הציבור רוצה בבן הממשיך, ומיעוטו מתנגד. במקרה כזה, הבן קודם מכוח השררה הנתמכת ברוב הציבור שבחר בו. הוא מסתמך על תיאור המקרה כפי שמופיע בשאלה, ולפיו מאה וחמישים אנשים מהציבור היו מסכימים שהבן יעזור לאביו, וכעשרה אנשים מתנגדים.

בית־הדין דחה פירוש זה בדברי הרשב״א, שאם כן ענייני השררה המוזכרים בדברי הרשב״א אינם לעניין: ״כלל גדול אמרו ז״ל בכל ענייני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם״, כי אם הרוב חפץ בו, גם ללא דין ירושה הוא יזכה במשרה ואין המיעוט יכול לעכב:

והגע עצמך בקהל שלא יש להם שום שליח צבור, ורובם הביאו איש אחד שהם חפצים בו להיות שליח צבור, והמיעוט של הקהל, הביאו איש אחר שהם חפצים בו. ודאי דאזלינן בתר רובא והרוב יכופו המיעוט. וא״כ מאי אהני דין ירושה לאותו הבן שהביא הרשב״א, שבנו קודם מדין ירושה […] והלא בלא זה הדין כך הוא, כיון שהרוב חפצים בו ודאי דאזלינן בתר רובא.

בית הדין אף הוכיחו מדיוק בדברי רמ״א בשולחן ערוך, שגם הוא הבין כך את דברי הרשב״א, שהצדיק את מינוי הבן מדין שררה. לדעת בית הדין, מספרי התומכים והמתנגדים המוזכרים בשאלה הם רק תיאור המציאות, ולא נועדו להכריע במחלוקת. מספר התומכים והמתנגדים אינו חשוב במקרה הנדון מאחר שיש לבן זכות השררה.

צד החוק

בראשית המאה העשרים פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו. בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק, המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים – הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה לדיני אישות, ירושות והקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, והועמד בראשו נשיא אשר שימש גם כרב ראשי ליהדות מרוקו. הנשיא הראשון היה רבי רפאל אנקאווא, שישב בראש ההרכב בפרשה שאנו דנים בה.

גם בנושאים הנזכרים החוק הגביל את סמכותם של בתי הדין הרבניים רק ליהודים שהם בעלי אזרחות מרוקנית, כלומר כאשר אחד הצדדים הוא בעל נתינות זרה, סמכות הדיון עוברת לבית המשפט האזרחי.

המערערים טענו לחוסר סמכות של בית הדין הרבני, מאחר שהנושא הנדון הוא ״חברה קדישא״ ואינו דיני אישות דרושות. ולגבי ה״חברות״ נאמר מפורשות בחוק, שסמכות השיפוט נתונה אך ורק לבתי המשפט האזרחיים. יתרה מכך, גם לו הייתה סמכות לבית הדין הרבני לדון בענייני החברה, הרי במקרה דנן, כשחלק מהחברים הם בעלי נתינות זרה, לפי החוק סמכות השיפוט נתונה רק לבית המשפט האזרחי. המערערים טענו לפסול את בית הדין בפאס משום קרבת משפחה בין הדיינים לבין כמה חברים בחברה. בית הדין בפאס דן בטענתם זו ולא התחשב בה, ומכאן שהקרבה המדוברת היא בדרגת קרבה נמוכה, שלפי ההלכה אינה פוסלת הדיין מלדון, ואילו לפי החוק זו קרבה הפוסלת את הדיינים לדון. אחרת אין מובן איך בית הדין בפאס התעלם מטענה זו. בערעורם טענו עוד כי מאחר שלפי החוק בית הדין בהרכבו היה פסול לדון, הרי גם מה שדנו אינו דין, ולכן הפסק אין לו תוקף והוא בטל.

ייתכן גם שטענת המערערים לפסול מכוח החוק את מה שדנו הדיינים נובעת מן ההבדל בין ההלכה לחוק כאשר מועלית טענה מקדמית לפסול דיין לדון מחמת קרבה. לפי ההלכה רשאי הדיין לדון בטענה מקדמית זו שתבדוק האם קרבתו לאחד הצדדים היא בדרגה הפוסלת אותו לדון, ואילו החוק פוסל את הדיין להשתתף בדיון הדן בקרבתו אם היא בדרגה הפוסלת. סימוכין לאפשרות זו נמצא בהצעה של בית הדין הגדול לעניין צורת הדיון הראויה להתמודד עם טענה זו בהתאם לחוק:

על ענין השני של פסול חכמי ורבני פאס, ברור הדבר שלא היה להם לדון פסלותם בעצמם, רק לשתף עמהם רבן דיליגי נבחר על פי חק ווזירי, והגם שדאהיר הנז' של 17 מי,1919 לא דיבר רק בפסלות אחד מחברי בית דין צדק לא בכולם, יכולים הם דברי הדאהיר להתקיים, והוא שהרבן דיליגי הנבחר ימלא בזה אחר זה מקום כל אחד ואחד מהשלשה דיינים, ואחר שישאו ויתנו הוא ושנים מהנשארים על ענין פסלות השלישי, יחזור חלילה. ובזה היה כל אחד מחברי בית דין צדק דן רק פסלות חביריו ולא פסלות עצמו.

הערת המחבר: לפי שעה אין יודעים לי פרטיו של חוק זה, ונראה שמוזכרות בו דרגות קִרבה הפוסלות את הדיינים לדון, הגם שלפי ההלכה קִרבה כזו אינה פוסלת הדיין מלדון.

כלומר יוזמן דיין מחוץ לעיר שיצטרף להרכב, ובית הדין יערוך סבב של שלושה דיונים. בכל דיון ידון בפסלותו של אחד הדיינים שבהרכב, ותתקבל החלטה לגביו. אותו דיין שדנין בו לא יהיה נוכח בשעת הדיון, ואת מקומו ימלא הדיין האורח. זו הפעם הראשונה שמצאתי שבית הדין הרבני במרוקו מתמודד בשאלות הסמכות ובשאלות כשרות הדיינים לפי החוק, והוא נזקק לדון ולפרש את החוקים. ואכן בתחילת הפסק מובא דיון נרחב בחוקים הרלוונטים לנושא ורק אחר כך מובא דיון מההיבט ההלכתי. כפי שבית הדין כותב: ״מלבד מה שנוגע בנדון זה לדין תורה, צריכים אנחנו להתבונן בשני עניינים נימוסיים, והם רשות לדון, ופסלות בית דין צדק פאס״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר