ספרד ארץ הרדיפות -בנציון נתניהו

המכות הקשות שהוכתה היהדות הספרדית בתחילת העשור האחרון של המאה ה־15 סיימו – באסונות דומים שאירעו בפזורה היהודית – תהליך ממושך של רדיפת יהודים שהגיע לשיאו בכמה מאורעות נוספים, שאף אם טפלים היו לאותו תהליך, היקנו לו עוצמה יוצאת מגדר הרגיל.

מנהיגות התעמולה נגד יהודי ספרד, כמו נגד היהודים של שאר ארצות אירופה, היתה בימי־הביניים בידי הכנסיה הנוצרית, וביחוד בידי כמה מראשי הנזירים; אבל את עיקר כוחה שאבה תעמולה זו מן הנוצרים תושבי הערים, ששנאו את היהודים מטעמים כלכליים ומדיניים ולא מטעמים דתיים בלבד. לגבי העירונים היה היהודי לא רק אנטי־נוצרי אלא גם, ובעיקר, זר ומתחרה החי בתוך עריהם לא בזכות, אלא בכוחו של גורם חיצוני. גורם זה היה המלך או האציל, ש״שתל״ את היהודי בעיר ממניעים אנוכיים, וכמובן נגד רצונה של העיר. האֶפיטרוֹפוֹס הראשי של יהודי ספרד במאות האחרונות של ימי־ הביניים היה, בעיקרו של דבר, המלך: ונפילתם של יהודי ספרד באה, כמו שאירע בארצות אחרות באירופה, לא מחמת עליית כוחם של העירונים או של אנשי הכהונה והנזירים, אלא מחמת התפתחות במדיניות המלוכנית עצמה, שתבעה סיום גמור, ופעמים פתאומי, לתמיכתו של המלך ביהודים.

סיום התמיכה ביהודים הגיע בדרך כלל עם החלטתו של המלך – כל אימת שנראה היה ששלטונו מוכן לכך – למגר את כוחם של האצילים, בעלי האחוזות הפיאודליות הגדולות. אי־אפשר היה להגשים משימה זו בלי יצירת ברית בין המלך והערים, ותנאי בל יעבור להשגת ברית כזו היה מילוי דרישותיהן של הערים בתחום המדיניות המלוכנית לגבי השאלה היהודית. ראינו את התנודות שחלו במצבם של היהודים בפורטוגל עם כל שינוי ביחסים בין המלוכה והאצולה. מה שאירע בפורטוגל במאה ה־15 היה טיפוסי למהלך המאורעות הכללי באירופה. כך, למשל, הוגלו היהודים מבריטניה על־ידי אדוארד 1, שבעודו נלחם באצולה חיזר אחר הערים והיה הראשון שכינס את ״פרלמנט־המופת״, בו ניתן ייצוג לערים. מצרפת הוגלו היהודים על־ידי פיליפ היפה, המלך שכינס את האספה הראשונה שכללה את המעמד השלישי – כלומר, את נציגי העירונים. הם גורשו מספרד על־ידי פרדיננד ואיזבלה, המלכים שקיצצו את כוחה של האצולה והקימו מועצת מדינה, שרוב חבריה לא היה מן האצילים.

בשנת 1480 – השנה, שבה סייע הקוֹרטֶס בטולדו למלכים לקעקע את סמכויות האצולה הפיאודלית – עלתה המלוכה הספרדית ללא רתיעה על מסלול אנטי־יהודי. באותה שנה ננקטו צעדים ראשונים לבידודם של היהודים ולהרחקתם מן החיים הספרדיים, ובאותה שנה גם הוקמה האינקוויזיציה. אף־על־פי שזו לא כוונה נגד יהודים לפי דתם אלא נגד יהודים מומרים ויוצאי חלציהם, היתה הקמת האינקוויזיציה הצעד המלוכני האנטי־יהודי הקיצוני ביותר שננקט בזמן מן הזמנים בימי־הביניים. יתר על כן: צעד זה ביטא יותר מכל תופעה אחרת מה שהתחולל בספרד באותו זמן.

כי בספרד התנהלה אז מלחמה גזעית מרה במלוא מובן המילה תחת כסות של הטפה דתית. בשום פנים לא היתה התפתחות זו מיוחדת לספרד בלבד. רגשי שנאה גזעית פעלו נגד יהודי ספרד במאה ה־15, כפי שפעלו נגדם גם בארצות אחרות ובתקופות אחרות בתולדותיהם. העובדה שהתיאוריות שהיו מקובלות בימי־הביניים עוברות בשתיקה גמורה על בעיית הגזע – בעיה עתיקת ימים כפילוגה האתני של האנושות – אינה, כמובן, לאיה לסתור. גם כוח החשמל פעל בטבע קודם שהכיר המדע החדש את עקרונותיו וקודם שלמד לרתום אותם למטרותיו.

ייחודה של ספרד בתולדות יחסי הגזע היה במה שהיתה הארץ הראשונה באירופה, שבה הועלה בגלוי על פני השטח כוח האיתנים של האיבה הגזעית. ההסבר לעובדה שהתפתחות זו התרחשה בספרד דווקא כרוך במאורע בולט נוסף, שבו נודעה ספרד כארץ יוצאת דופן: היא היתה הארץ היחידה בימי־הביניים, שבה הומרו יהודים לנצרות בהמוניהם. כיצד צריך היה העם הספרדי להתייחס להמוני מומרים אלה? התיאוריה של ימי־הביניים, שלפיה נרדפים היהודים אך ורק בשל דתם, הועמדה לראשונה במיבחן בספרד, וכאן גם הופרכה לראשונה.

שיתוף ־הפעולה בין הכנסיה ומעמד העירונים – בעלי־הברית העיקריים בימי־הביניים למאבק נגד היהודים – נתגלה עכשיו שוב בכל תוקפו. אולם באותה מידה יש להכיר בניגוד שהיה קיים בין מטרותיהם של הכוחות הללו. מבחינת הכנסיה היתה למערכה האנטי־יהודית מטרה אחת בלבד – המרה. בפחות מזה לא הסתפקה הכנסיה כדי לפטור את היהודים מכל הסייגים, שגזר עליהם החוק הכנסייתי; אך היא גם לא דרשה מהם דבר נוסף. ברגע שיהודי התנצר היה צורך להפסיק כל אפליה לרעתו. אך לא כך גרסו העירונים. אלה לא חתרו להמרת דתו של היהודי, אלא לגירושו או להשמדתו. שהרי, כפי שרמזנו, היה מאבקו של הבורגני מכוון בראש וראשונה לא נגד הדת היהודית, אלא נגד היהודי כגורם חברתי, כלכלי ומדיני בעל השפעה.

הבדלים אלה באו לידי ביטוי ברור בפרעות של 1391 ובמה שהתרחש מיד אחריהן. לא נגזים אם נאמר שהתנצרותם ההמונית של היהודים באותה שנה הפתיעה את העירונים. לפי דוגמת הרדיפות נגד היהודים במאות הקודמות העמידו העירונים הספרדיים את היהודים – בפרעות של 1391 – בפני הבררה: ״מוות או המרה״. אולם תקוותיהם וציפיותיהם הכמוסות של העירונים לא היו מבוססות על כניעתו הדתית של היהודי, אלא על התנגדותו הדתית העצומה, שבה נתפרסם באירופה של ימי־הביניים – התנגדות, שהביאה אותו תכופות להעדיף את מותו על המרת דתו. כשסטו הרבה יהודים בספרד מן המסורת הישנה, לא היה העירוני, שהוכה בתימהון על־ידי התופעה החדשה, מוכשר להתגבר עליה. אף־על־פי שניסה מתחילה להפריע למימוש הזכויות שההמרה היקנתה ליהודי, נכנע בהדרגה להוראות של הכנסיה, שחייבו את העירונים להכיר בזכויות שהוענקו למומרים ובצווי המלכות שתמכו בהוראות אלו. לא בנקל מתנערות הבריות מעקרונות מקובלים, ומה שבא אחר־כך היה בלתי נמנע. המומרים גילו את יתרונות מעמדם החדש: בקצב גובר והולך סיגלו להם את אורח החיים הנוצרי, ובעקבותיה של הסתגלות זו באה ההזדהות הגלויה עם עקרונות הנצרות והכשרתם של בני הנעורים, על־ידי חינוך נוצרי, להאמין בעקרונות אלה. כל זה גרם לעלייתם המופלאה של המומרים, שנודעו בינתיים כ״נוצרים חדשים״, בכל תחומי החיים – בכלכלה, בפוליטיקה ואפילו בכנסיה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר