אשרי האיש תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו

אשרי האיש

תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו

עורך ומחבר : יצחק מויאל

יוצא לאוא ע"י המכון להוצאת ספרים וכתבי יד

מלכי רבנן-אשדוד

בפתח דברי זמר אזמר את אשר שמעתי בילדותי מאבותי וזקני על ייחום משפחתנו, אבותינו ועירנו.

ראש ועטרה ראש משפחתנו הוא רבי משה מויאל המכונה ״דדא משה״ אשר היה מקובל וצדיק אזורי וכל יהודי האזור ואף מבני הילידים הנכרים היו באים אליו לשמוע עצה ותושיה. היה הוא כעין שופט ובורר בין יהודים ונכרים ואף בין נכרים לנכרים מרוב הערצתם את חכמתו ואישיותו המרתקת. בנוסף לחכמתו ויראתו היה גם איש עשיר וסוחר גדול בפרט בתחום הקטניות ודגנים יבשים, רצוי לרוב אחיו ונערץ על בני המקום, בהיותו איש חסד ובעל נתינה גדולה, צדקה וחסד היו מנת חלקו.

הסבא הגדול רבי משה מויאל הנקרא ״דדא משה״ הגיע מעמק הדרעא לעיר ״איית עתאב״. הוא היה אדם אמיד וסוחר מפורסם ב״איית עתאב״, ואך טבעי כי היה חברם ומבאי ביתם של גדולי הישמעאלים באזורו.

יום אחד המושל האזורי ״אלקאייד״ קרא לרבי משה לשיחה אישית פתח ואמר בעזות מצח נחושה : ״רבי משה אהובי. ראיתי את ביתך היפהפייה בת השש עשרה ונפשי חשקה בה מאוד לאישה ומאז ראיתי אותה איני מרגיש טוב ונטרפת עליי דעתי. תן לי אותה לאישה ואעשה אותך לעשיר גדול יותר ממה שהנך, וכל השערים בממלכה ייפתחו בפניך״.

הדברים הקשים הללו הם בעצם איום נורא שאם רבי משה לא יסכים אחת דינו והוא ובני ביתו להמית. רבי משה שמר על קור רוח ואמר למושל, תן לי יומיים או שלושה ואתן לך תשובה. אין בעיה אמר המושל. ביומיים הקריטיים הללו רבי משה הבריח את אשתו ובנו יצחק לעיר בזו הרחוקה. ביום השלישי, כשידע שהגיעו למקום מבטחים, בא אל המושל ואמר לו, הלילה בחצות אבוא אליך לביתך עם ביתי היפיפייה ומאחר והיא יהודיה ואיני רוצה שהיהודים יידעו על מעשיי ומאחר וגם אתה תהיה ללעג בפני ההמון הישמעאלי מדוע בחרת בילדה יהודיה, כשיש הרבה בנות ישמעאליות יפות. לכן רק אני ואתה וביתי נהיה ביחד ונעשה קידושין כדת משה וישראל ותחיה אתה כאשתך, ולכולם אתה יכול להגיד שהיא הסכימה להתאסלם.

המושל הסכים לתנאו של רבי משה, וציווה שאף אחד מבני ביתו ומהשומרים לא יהיה בבית בלילה ההוא. רבי משה הגיע כמובן לבדו וכשנכנס לבית המושל שהיה ריק מבני אדם ושומרים חיש מהרה הלך לחבק את המושל כשהוא נועץ בגופו סיכה מצופה בסמים מרדימים. המושל נפל שדוד על הקרקע ורבי משה נמלט כל הלילה ההוא על הפרדה עד שהגיע לעיר בזו. כך ניצלו רבי משה וביתו ובני ביתו מצרת המושל העריץ החמדן. כן יאבדו כל אויבך ה'.

וירא מנוחה כי טוב והארץ כי נעמה ויתאו עיר זו למושב לו, שם בילה את רוב שנות חייו ותהי מנוחתו כבוד בעיר איית עתאב. בעיר בזו נולד בנו הגדיל רבי יצחק מויאל בן רבי משה המכונה דדא משה, כך כינוהו, שמו כשם רבו. רבי יצחק המשיך את מסורת אביו, היה תלמיד חכם גדול ואיש צדקה וחסד, והיה גב ומשענת לאנשים רבים קשי יום.

בהיותי בביקור מולדת בעירנו עיר בזו, עשיתי עבודת בילוש ומחקר מקיף עז שהגעתי וגליתי את אחוזתו של הסבא רבא רבי יצחק בן דדא משה, גליתי אחוזה במרומי הגבעה משקיפה על כל העמק הירוק הפורה בעצי תמרים ועצי זיתים שנטע הוא במו ידיו, ונחל מים מתוקים (לוואד) עובר בעמק. המקום נקרא בשם תאגונית׳.

האחוזה בת שתי קומות וארבעה עשר חדרים, כיאות לאיש גביר ועשיר כמוהו. ביתו היה בית ועד לחכמים ולכל עני וקשה יום שם היתה הכתובת לעזור לאביונים. מול הבית נבנה בית כנסת שיכלו להתפלל בו לא יותר מעשרים וחמישה איש. הבית נבנה בשנת 1912.

נקראתי יצחק וזאת בעקבות סיפור מדהים העובר במשפחה מדור לדור, אותו סיפר לי סבא שמעון ואמי אישרה אותו.

אבי סבי, הסבא רבא רבי יצחק בן דדא משה, בערוב ימיו שאיפתו וחלומו היו שהנכד הראשון אשר יוולד לאחד מצאצאיו ייקרא על שמו. כלת בנו, אמי סוזן שתחיה, נכנסה להריון, ואז פנה אליה הצדיק יצחק וביקש מאמא לקרוא על שמו. אך אמא חלמה מספר פעמים שאביה מבקש ממנה שתקרא את שם בנה שיוולד לה על שמו, דהיינו שלום, סבי מצד אמי.

בצר לה פנתה לסבתא מסעודה ושטחה בפניה את צערה ודאגתה, הרי אביה בא בחלום שוב ושוב ומבקש שתקרא את שם בנה הנולד על שמו. כולם פחדו ממנו והיתה יראה גדולה ממנו. הסבתא עם האמא פנו לרבי יצחק ואמרו לו את כל הקורות איתם ואת דברי החלום. רבי יצחק אמר לסוזן, אני מבטיחך כי הוולד הראשון יהיה זכר, אך מבין אני ללבך ולמשאלת ליבו של אביך המנוח, לכן את בנך הראשון קראי בשם אביך שלום, אך אני מבטיחך שהוולד השני שלך יהיה גם כן בן זכר ותקראי לו כשמי יצחק, והיה אם תמלאי משאלתי זו כל בניך ויוצאי חלציך ילדו בנים בכורים.

וכך היה, נולד אחי הבכור ונקרא שמו בישראל(צ׳ארלי) שלום, ואחריו נולדתי אני וקראוני יצחק, וסבא יצחק היה הסנדק, ואני יודע ש״שמא גרים״, השם משפיע, ובזכות זה שנקראת׳ על שמו של אבי סבי, הזכות והאנרגיות שבשמו הם אלה שמנעורי הדריכוני וקדמוני לתפקידים הרבים אותם מלאתי עד היום, זכותו היא שעמדה לי.

גדלתי ונהייתי לאיש, נשאתי אשה, וכשהתעברה חשקה נפשי לקרוא לבני שיוולד על שם סבא רבי שמעון מויאל ע״ה, אך סבי הקפיד שלא יקראו שום נכד על שמו בחייו. על אף שיש לאבי אחים רבים ולכולם יש ילדים ב״ה, לאף אחד מהם אין בן על שם הסבא, וכל מי שפנה אליו נענה בשלילה מיד, והוא לא הסכים בשום פנים ואופן למרות כל התחנונים של כולם.

ביודעי את סיפור לידתי ובקשתו של אבי סבי שאקרא על שמו, הלכתי לבית סבי רבי שמעון שכבר היה זקן, נכנסתי אליו בשעה 23:00 בלילה ובשרתיו, נולד לי בן, אני רוצה לקרותו על שמו.

הייתי בלחץ ובפחד מתגובתו, אך פלא, הוא אמר לי, כן תקרא אותו על שמי, בשמחה, לך אני מסכים, הגיע הזמן. יצאתי מחדרו וספרתי לסבתא, והיא אמרה לי, לא יכול להיות שהוא הסכים, בטח לא הבנת היטב. הלכה היא, העירה אותו וצעקה באזניו, האם הסכמת ליצחק שיקרא שם בנו על שמך? ענה לה, כן, אני רוצה. ושוב קרא לי והוא ברך אותי. לא היה קץ לשמחתה של סבתא על הבשורה וההסכמה. וכן היה, נולד שמעון בני, שמו כשם סבו שמעון.

גדל ונהיה לאיש, נשא אשה והתעברה, אבי רבי עמרם הבטיחו שיהי לו בן זכר ראשון כי כך היא הברכה והמסורת מברכת רבי דדא משה, וביקש שאת הבן שיוולד יקרא על שמו. ואכן, כך היה, נולדו לשמעון תאומים אחרי הריון לא פשוט ועתיר חששות, והראשון נקרא עמרם עילאי על שם אבי ז"ל, והשני אלדר ינון. כך הברכה של רבי יצחק מתקיימת עד היום, ותמשיך בע״ה לדורי דורות.

גדלנו בעיירת פיתוח דרומית משפחה בפ״י מרובת ילדים עם הורים קשי יום ופרנסה, אך הערכים אותם שאבנו וחונכנו עליהם בבית הורינו היא שעמדה לנו להמשיך את מורשת המשפחה שהדבר העיקרי בצוואתה, ״עשות צדקה וחסד עם הזולת״, וסיוע לנזקקים, ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״, וזה סוד ההצלחה שלנו. תובנות רבות ירשנו מהורינו ומזקנינו, בעיקר תכונת הכתיבה בשירה, בפיוט ורעיונות יצירתיים.

כצאתי את הקודש, אברך את אמי האשה הכבודה והחשובה מרת סוזן מויאל, אמא שעמדה וגדלה עשרה ילדים לתפארת משפחת מויאל הקדושה ועם ישראל. ה׳ יחייה ויזכה אותה לראות בשמחת בניה ובנותיה נכדיה וניניה וכל יוצאי חלציה, ויהי רצון שישלח לה הקב״ה רפואה שלמה והחלמה מהירה ושתאריך ימים ושנים בבריאות איתנה, אם הבנים שמחה.

אבא ז״ל עבד קשה כל חייו עד שיצא לפנסיה, חיים קלים לא היו לו. גידל משפחה לתפארת, לא יצא מגבולות ארץ ישראל מאז הגיע ממרוקו. חלה במחלה קשה ונפטר בייסורים רבים.

כמי שהמשיך דרכו של אבינו המנוח הקמנו עמותה על שמו־זוהי צוואתו. העמותה מתמקדת בסיוע לנזקקים בחגים, בחלוקת תפילין וציצית לחתני בר מצוה יתומים ומעוטי יכולת, ועוד. ספר תורה נתרם לבית כנסת לזכרו. ספר זה נכתב עבור המשפחה, לספר על שושלת מויאל. כאן מספר צ׳רלי את כל הביוגרפיה של אבא מיום לידתו עד יום פטירתו.

ופה המקום להזכיר לברכה את ידידי משכבר הימים, יפים רבים, הרב אליהו פרץ שליט״א יו״ר מכון מלכי רבנן, שעזר לנו בהפקת והדפסת הספר הזה, יזכר לטוב ויבורך משמים בזכות אבותינו הקדושים זיע״א.

רוב ברכות לאחי הבכור שלום (צ׳ארלי) מויאל על כתיבתו היפה על אבינו ועל משפחתנו, חן חן לאיש נבון וחכם, יבורך הוא וכל אחי ואחיותי וכל צאצאי שושלת בית משפחתנו.

דעו נא אחים ואחיות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, דודים ומשפחת מויאל היקרה, כי באים אנו משורש משפחה רמה חשובה וקדושה, שושלת רבנים וצדיקים ואישים חשובים וידועים, יש לכם ממי ללמוד, הם לנו מורי דרך להמשיך במורשתם הקדושה.

החותם ברוב התרגשות ושמחה, יצחק ב״ר עמרם ב״ר שמעון בר רבי יצחק בן הרב משה מויאל, המכונה ״דדא משה״.

כסלו ה׳תשע״ו, אשדוד