נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים זצ"ל-בית הכנסת

בית הכנסת

א. מנהג בבית הכנסת תולין בשלשלת שבו תלוי העששית, ביצת בת היענה, ומצפים אותה ברדידי נחושת כדי לתלות אותה בשלשלת. טעם לדבר כ׳ הרה״ק מוהר״א כהן ז״ל, בס׳ מדרש תלפיות, שני טעמים לדבר הא׳ לרמוז לכל נכנס ויוצא שתמיד עיני הה׳ על ישראל בלי הפסק רגע, וע״י השגחתו בנו אנו חיים. כמו ביצי היענה שע״י התמדה בהם בלי הפסק הם חיים ונעשים אפרוחים. ואם יפסק מהם הראיה רגע הם בלים ונאבדים. ובתתו האדם בדעתו כל זאת מביאו אל הדביקות [ונלע״ד שדבר זה היה מימות התנאים, דאיתא במם׳ כלים, פי״ז מי״ד, בענין טומאה דברים שאין בהם טומאה וביצת הנעמית המצופה. ופי׳ הרע״ב, וביצת הנעמית בת היענה מתרגמינן נעמיתא. הרי דהיו מצפים אותה, ולמה היו מצפים אותה, ודאי כדי שלא תשבר ולראותה תמיד לאיזה כוונה שהיתה אצלם] בהקב״ה. בעלות על לבו חיבתו עמנו שתמיד השגחתו עלינו בלי הפסק, כדי להגן ולשמור אותנו מכל נזק, כמש״ה הנה עין ה׳ ליריאיו למיחלים לחסדו. שעין השם תמיד על יראיו בלי הפסק רגע מלהשגיח בהם. ועושה כך בזכות המיחלים לחסדו שתמיד עיניהם תלויים בהקב״ה, גם הוא יתברך מדה כנגד מדה, השגחתו תמיד בישראל. וסוד טעם ב׳ שכיון שמעולם לא זזה שכינה מא״י, במא״ה ארץ אשר ה׳ אלקיר בה תמיד וכו׳ שתמיד השגחתו בה בלי הפסק כבת היענה, ובהכנ״ם הוא מקדש מעט, ובראות האדם הביצים הללו בבהכנ״ם, עולה ברעיונו וזכרונו שעיני הקב׳׳ה תמיד בא״י מקום מקדשינו, ובזה יבוא להתפלל על הגלות ועל החרבן. וגלמוד מזה שאין ללגלג על שום מנהג של ישראל, כי לעולם יש להם שורש ע״מ שיסמוכו ע״ב אמרי קדוש.

ב. מנהג אבותינו תורה שנהגו להדליק עששיות של זכוכית בבהכנ״ס, ובתוכם רצוף מים חיים וממעל לו שמן זית זר צח. ולא נהגו כעין שמדליקין בבתים ובחצירות, בנרות של מתכות ואין בהם מים כ״א שמן לבד. וגם ראינו שכל עששיות עושין להם חוט ומשיחה לתלות אותם באויר, וגם מדליקין אותם בלקטנ״א. אכן ע״פ מ״ש האר״י ז״ל, שב׳ ששמן למאור שמדליקין בבהכנ״ם, הוא לכפר על אדם אם נתחייב שריפה, כי נר ה׳ נשמת אדם. ועפ״י דרכו אומר אני כי כל כוונתם של אבותינו בתיקון זה, הוא לתקן האדם אם עבר על ד׳ מיתות, כי נר מצוה היא נשמת אדם. והוא כאשר ישא האומן את הפתילה הנקרא קטנ״א שמדליקין בה העששית, כשמכניסין אותה בתור העששית והיא דולקת משליכין אותה בתור העששית והיא סקילה. ותולין אותה העששית באויר בחוט ומשיחה, לפי שכל הנסקלין נתלין. שאש בוערת אש תמיד תוקד בתור העששית, הרי שריפה. וכשחסר השמן מן העששית נופל פחם הפתילה בעששית, הרי הרג. וכשמגעת הפחם למים שבעששית, הרי זה חנק. שכן אמרו חז״ל המתחייב חנק טובע בים סוף, או בנהר. ואז הפחם כאשר צלל במים שבתור העששית, הרי זה חנק. ונמצא ששמן זית זר לכפר על כריתות ומיתות ב״ד. מצאתי כתוב בכ״י א״ז מוהר״ש אבן צור זלה״ה ועי״ש עוד בכתביו שנתן טעם עפ״י הסוד ומפני זה לא כתבתיו, ע״ב מצאתי כתוב בעלה ישן בכ״י.

ורביגו בחיי פ׳ תרומה, כ׳ טעם לדבר, כי נשמה נהנית בהדלקת נר לפי שהיא חתיכת נר חצובה באור השכל, עיי״ש. וז״ל בר חבה, כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעדוני האור והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתור הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל. ומטעם זה נמשכת אחר האור שהוא מינה, אעפ״י שהוא אור גופני והגשמה אור רוחני ופשוט. ולכן המשילה שהע״ה לנר, כמ״ש נר ד׳ נשמת אדם, עב״ל. ומצאתי בס׳ מעבר יבק, במאמר שפת אמת, פט״ו, שסגולת הנר להבריח המזיקין, ואפי׳ בלילה אבוקה כשנים, ועל כן מדליקין הנר ומועיל לשבר מלתעות עול ולהניס הס״ם וכוחותיו החוצה, ולכן מדליקין נרות לפני הגוסס, עיי״ש. ומצאתי בס׳ מעשה בראשית, ח״ב, דך קצי׳א, שכתב שכזה אני אומר לעני׳ד, שלזה נהגו להדליק נר לנפטר כי יש בזה הנאה גדולה לנשמה כל הי״ב חודש, שהיא עולה ויורדת ומבקרת ובו/ כמ״ש חז״ל והוא ינב״א עכ״ל. ועוד כ׳ בדף! קצב ע״ב, וז״ל: טעם שמדליקין ג״ב ביום היארציא״ט הכום שעשו לו אז, שנותנים שמן באיזה כום ומדליקין אותו. הנה כבר ידוע כי בבום נותנים מים ושמן ובמש״ל. והוא אפשר לומר לענ״ד לרמוז, כי כמו שהשי״ת עושה שלום במרומיו, כי השמים הם מאש ומים והקב״ ה עירבן ועשה שלם ביניהם. כן יעשה שלום לנשמת הנפטר, ויבא שלום לו וינוח על משכבו בשלום, עכ״ל.

ראיתי להרב החסיד בעל שבט מוסר, בספרו מדרש אליהו, דרוש ששי, שבי וז״ל: גם בענין הנרות ראיתי באו״ח, סי׳ תרי, שב׳ עליו בעל ההגהות, ונוהגים שכל איש קטן או גדול עושין לו נר. גם נר לנשמת אביו ואמו שמתו. והטעם מפני שהנשמות קרויים נר שנא׳ נר ה׳ נשמת אדם. וכתיב באורים כבדו ה׳. ויש מן המקובלים שאומרים שבנרות שמדליקין בבית הכנסת על איזה ענין מוסיפין הארה בנרות של מעלה וכר, עכ״ל. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערר גר תמיד, מ״ש בזה בהדלקת נרות בבהכנ״ס בזמנים ידועים.