ישראל והעלייה מצפון אפריקה 1970-1948-מיכאל מ' לסקר

לדברי אל־פאסי, אין הוא מתנגד להוראת השפה העברית ולשימוש בדיאלקט של הערבית־יהודית, שהוא חלק מן המורשת הרוחנית של האומה המרוקנית, ויש לשמרו ולטפחו. אך בשלב מאוחר יותר פרסם אל־פאסי הצהרה, ולפיה יהודי מרוקו הם ׳ד׳ימים׳, כלומר נתינים נחותים בחסות מוסלמית. כאשר עלון ׳מועצת הקהילות היהודיות׳ La Voix des Communautés קרא תיגר על אל־פאסי בגין הצהרותיו, העיר אלפאסי שהכינוי ׳ד׳ימים׳ ליהודים אינו שלילי; לדעתו, משמעו זרים, אבל אין בזה כדי לסווג את היהודים כאזרחים נחותים.

לעומת אל־פאסי, מנהיגים לאומיים אחרים במפלגת האסתקלאל, ובהם מהדי בן־ברכה ועבדררהים בועביד, שאפו להעניק תחושה של רגישות יתר לזכויות היהודים, וטענו כי יהודי מרוקו הם שותפים פוטנציאליים לאינטרס הלאומי בעידן הפוסט־ קולוניאלי. מנהיגים אלה של הפלג השמאלני במפלגה שמרו על ערוצי תקשורת רציפים עם ׳מועצת הקהילות׳ ועם ראשי הקונגרס היהודי העולמי באירופה ועם נציגיו במרוקו, וזאת כדי למשוך את אהדת דעת הקהל המערבית ואת תמיכת יהודי מרוקו בדרכם הפוליטית. במרוצת שנת 1958, עם החלטתם לפרוש מהאסתקלאל לטובת הקמת  ה־UNFP, הגבירו הגורמים הללו את מאמציהם לקרב את יהודי מרוקו אליהם מתוך מחשבה שיהיו נכס אלקטורלי מול יריביהם השמרנים באסתקלאל ובחצר בית המלוכה. ואולם, כמו שהתחוור ליהודים, גם תמיכת בן־ברכה ואנשיו בשוויון זכויות לא תמיד עמדה במבחן המציאות. זאת ועוד, בן־ברכה נטה להפריד בין מתן זכויות ליהודים כאזרחים שווים לבין מתן לגיטימציה לעלייה לישראל. בריאיון שהעניק בראשית 1959 לכתב Jerusalem Post מורים קאר (Carr) אמר:

[היציאה ממרוקו לישראל] כרוכה בוויתור על האזרחות, וזהו דבר חמור. אנחנו זקוקים לכל משאבי האנוש שלנו. אנו מעונינים שכל הפטריוטים המרוקנים, בין מוסלמים בין יהודים, יתמסרו למשימה המשותפת של שיקום ארצנו. אנו מצפים שהיהודים יפנו את מבטם לישראל כפי שאנו מפנים את מבטנו למכה, אבל אם הם רוצים להחליף את אזרחותם — זה רע. יציאה של אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. קיימת אחווה אמיתית בין מוסלמים ליהודים במרוקו. יש במרוקו שוויון, לא רק להלכה, אלא גם למעשה. כאשר חלק מהיהודים עוזב, הנשארים מרגישים פחות טוב. נוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם הגירה חשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים והיהודים במרוקו.

עמאר ותומכיו בהנהגה הקהילתית לא התרשמו במיוחד מהבטחותיהם או מהסבריהם של המנהיגים הלאומיים במרוקו. הם היו משוכנעים שלמרות כל הדיבורים וההצהרות על דו־קיום ושוויון זכויות, ימשיכו היהודים לחיות בגדר של מיעוט. באביב 1958 נפלה ממשלת מבארכ בכאי, ובמקומה קמה ממשלה חדשה בשליטת הפלג השמרני של מפלגת האסתקלאל בראשות אחמד בלפראג׳. ד״ר ליאון בן־זקן, השר היהודי לענייני דואר, טלגרף ותקשורת לא כיהן בממשלת בלפראג'. ובמקומו לא התמנה שר יהודי אחר. רק כמה עשורים לאחר מכן, ב־1993, מונה סרז׳ ברדוגו היהודי, מעשירי מרוקו, לשר התיירות. עמאר קרא לשלטונות להעניק ליהודים את השוויון המיוחל, והזהיר כי כל עוד אין הם אזרחים מלאים במדינת הלאום, ואין הכרה מלאה בזהותם ובזכויותיהם, לא יחול שינוי ממשי במעמדם, והם יימנעו מלהשתתף בחיים הלאומיים.

כדברי עמאר במקור בצרפתית

Le juif marocain qui a toujours vécu avec un statut de minorité ayant des devoirs sans droit et sans égalité ne réalise pas encore aujourd'hui la révolution qui s'est opérée au Maroc et don't il est un des principaux bénéficiares. S'étant toujours à l'écart de la politique, il n'est pas encore apté à militer au sein des organisation politique ou syndicales; sa formation de citoyen conscient des ses devoirs et de ses obligations doit être la tâche essentielle des Elites qui constituent les dirigeants des communautés et du conseil [des communautés isrâelites]'. Rapport moral présenté par David Amar, secrétaire général du conseil des communautés israélites du Maroc à l'assemblée générale de cet organisme, Rabat, le 3 mars 1958. The Central Archive for the History of the Jewish People, Jerusalem: The Jacques Lazarus Files, P164/103

הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית באוקטובר 1958, עליית ממשלת עבדאללה איבראהים בדצמבר 1958 בראשות הפלג השמאלני של האסתקלאל שאחר כך השתייך למפלגת UNFP ונקיטת מדיניות אנטי־ישראלית מובהקת בממשלתו באותה שנה, צמצמו עד מינימום את חופש התנועה מחוץ לגבולות המדינה. עמאר פעל עתה להציג מדיניות ביקורתית ובוטה יותר מבעבר כלפי השלטונות, ודרש בתוקף שיעניקו דרכונים ליהודים השואפים להגר. הועלתה הצעה לתת לוועדי הקהילות המפוזרות ברחבי המדינה לטפל בבקשות לדרכונים בשיתוף פעולה עם משרד הפנים, אך ההצעה נדחתה על הסף. באותה העת ניצבו מנהיגי הקהילות מול אתגרים קשים גם בתחומים אחרים. ראשית, בקיץ 1959 נסגרו משרדי ארגון ההגירה היא״ס שעסק ביציאת יהודים לצפון אמריקה, וסניפי הקונגרס היהודי העולמי המקומיים נסגרו אף הם. שנית, בעקבות החלטתה של ממשלת מרוקו בספטמבר 1959 לנתק קשרי דואר עם ישראל ברוח הסולידריות הכלל ערבית, דבר שהיה בו למנוע מיהודי מרוקו להתכתב עם קרוביהם בישראל, הפצירה ׳מועצת הקהילות׳ בממשלת מרוקו למצוא פתרון לבעיה באמצעות הצלב האדום הבין־לאומי שיטפל בהעברת דברי דואר מישראל למרוקו וממרוקו לישראל דרך ז׳נווה. אף בקשה זו נענתה בסירוב. עוד בעיה הייתה כרוכה בוועדי הקהילות: מכיוון שבחירות דמוקרטיות לוועדי הקהילות שבחסות ׳מועצת הקהילות׳ לא התקיימו מאז 1953, דרשה ׳מועצת הקהילות׳ עריכת בחירות לאלתר וגיבוש חוקי־יסוד חדשים בנוגע לסטטוס שלה. חוקי־היסוד של ׳מועצת הקהילות׳ נותרו ללא שינוי מאז הקמתה ב־1947, ולא היה לה מעמד רשמי מלא בעידן החדש. השלטונות התעלמו מבקשה זו, והסטטוס־קוו נשאר.

הבעיה העיקרית של ׳מועצת הקהילות׳ שמנעה ממנה להתייצב כגוף מאוחד ויעיל נגד מגבלות העלייה ובעד זכויותיהם הפוליטיות של יהודי מרוקו נעוצה בפרישת ועד קהילת קזבלנקה ממנה. הוועד הקזבלנקאי היה החשוב מכל ועדי הקהילות משום שקהילת קזבלנקה הייתה מאז שנות העשרים לגדולה ביותר במדינה. במרס 1958, לאחר שיושב ראש הוועד מאיר עובדיה, מתומכי הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל, נכשל בהתמודדות על ראשות ׳מועצת הקהילות׳ מול עמאר, הוא הרחיק את הוועד ממנה, ובכך החליש את ׳מועצת הקהילות׳, והביא לפירוד בהנהגה היהודית. כמו מנהיגים קהילתיים אחרים שתמכו באסתקלאל, ב׳מפלגת העצמאות הדמוקרטית׳ ואחר כך ב־UNPF, עובדיה ראה במעמד ההנהגה הקהילתית קרש קפיצה לתפקידים בשלטון העירוני והארצי. עובדיה מונה לתפקיד יושב ראש קהילת קזבלנקה ב־1957 מיזמת סי ברגש, מושל קזבלנקה, לאחר שמנעו השלטונות מז׳אק בנון, יהודי המקורב ל׳מפלגה הדמוקרטית לעצמאות׳, לכהן במעמד זה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  
רשימת הנושאים באתר