ד"ר דן אלבו "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". -מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

א."תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

ביצירות אלו, שעניינן הוא שבח והלל לצדיקים שקועה למעשה תפיסת הצדיק בקרב השכבות העממיות ביהדות המערב הפנימי. בארבע הקסידות שלפנינו, דמותו של הצדיק מצטיירת בצורות מגוונות. הצדיק נתפס כ״צדיק, יסוד עולם" על פי משלי (י, כה), רעיון שפותח בגמרא, שבכל דור ודור קיימים ל״ו צדיקים נסתרים שמקיימים את העולם. שבזכות קיומם ופועלם על האדמה, הקב״ה חומל על העולם ומאפשר את קיומו.

הערת המחבר: קיומם של לו צדיקים מוזכר לראשונה בדברי האמורא אביי ״לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר ״אשרי כל חוכי לו״ – לו בגימטריא תלתין ושיתא " (מסכת סנהדרין, צז, ב), קרי: ״אין בעולם פחות משלושים וששה צדיקים, המקבלים פני השכינה בכל דור שנאמר: ׳אשרי כל חוכי לו'(ישעיה ל׳ יח)

 על פי תפיסה זו, צדיקותו של הצדיק בכוחה לסייע לכלל ישראל ולכלל האנושות. רבי עמרם בן דיוואן נתפס כצדיק יסוד עולם, בזכות למדנותו העצומה ולא פחות בזכות שתי שליחויותיו כשדי"ר למערב הפנימי כדי לקיים את היישוב היהודי בארץ ישראל, למרות סכנות הדרך, המגפות והמחלות המדבקות, הפורעים והטובחים, השודדים והגזלנים בדרכים מא״י לקצות המגרב. בזכות מעלתו כצדיק יסוד עולם, רבי עמרם בן דיוואן נתפס כמי שבכוחו לקרב את הגאולה. צדיק הנותן שפע לעדתו כולה ואף לעולם כולו וכן, צדיק אשר בזכות תפילתו לבורא עולם, בכוחו לרפא חולים ולהאריך את חייהם. כן מיוחד תפקידו של הצדיק כמעורר לתשובה ויראה בלב כל ישראל. רב־ם עסקו בתפקידו של הצדיק כמנהיג העדה והקהילה, בתפקידו כמעורר לתשובה וכמי שמסייע לעם ישראל לעלות במעלתו הרוחנית, כדי להגיע למעלת זכאותו להיגאל. רבים ראו בתפקיד הצדיק כמזכה את הרבים ובתפקיד הצדיק כמתווך בין ישראל לקב״ה.

הצדיק ביהדות אינו נתפס כעל-אדם, כפי שגיבורים אחדים במיתולוגיה היוונית מתוארים, אלא כאדם שבזכות תכונותיו הטרומיות ומעשיו הטובים, התרומם אל על. וְאִישׁ, כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק לפני, שהאדם הוא זה המחליט להיות צדיק, צדיקות היא תלוית רצון. "ואיש" משמע כל איש, בניגוד לנביא ולשופט שה' מייעד אותו לתפקידו, עוד לפני לידתו, או נגלה אליו ומטיל עליו שליחות, הצדיקות כאידיאל, הצדיקות כמעלה מוסרית פתוחה בפני כל אדם, וכל אדם יכול לשאוף אליה, כל אדם יכול להיות צדיק.

יחזקאל מגדיר מיהו צדיק: ואיש, כי-יהיה צדיק; ועשה משפט, וצדקה. כאשר עולה בלב איש הכמיהה להיות צדיק להתעלות מעל רמתו המוסרית שקדמה להחלטה, הוא יוכל להגיע למדרגת צדיק רק בתפיסת המציאות בכפילותה הדיאלקטית האדם יכול להתרומם למעלת צדיק. הוויית הצדק מתגלמת בעצם השאיפה לרום [כי-יהיה צדיק] במצב התודעתי של בקשת ההתעלות והן בהתעלות עצמה בפועל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה, משפט לעצמו לבד אינו מספיק, וצדקה לבדה אינה מספקת, רק בכפילותם הדיאלקטית העולם יכול להגיע לשלמותו. אין אחידות דעים במקורות לגבי תפיסת הצדיק, במקורות אין מודל אידיאלי. תפיסת הצדיק מגוונת כמספר הפרשנים וההוגים. תפיסת הצדיק בקרב יהדות מרוקו לא זכתה עדיין למחקר מקיף, במאמר זה נבקש להצביע על שני תפקידיו בתפיסת יהודי מרוקו. כמתפלל וכמרפא. קבורתו של הצדיק נתפס כמקום "קדוש וטהור" ושם תפילתו נשמעת.

הערת המחבר: רש״י מביא דרשת חז״ל על ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. למה לא כתוב את שמות הבנים שם, חם ויפת. אלא, ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לכן אמרו, ״תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים״. אם האדם רואה, זה שהוא עוסק בתו״מ (תורה ומצוות), מוליד לו מעשים טובים, היינו שהתו״מ שהוא עושה, גורם לו אח״כ, שיעשה הכל בע״מ להשפיע, כנ״ל. שהוא לתועלת ה׳, זהו סימן שהוא צדיק.

קברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן באסגין הרחק מכל יישוב, במרחב החקלאי שבין וואזאן וששאוון הפך בשלהי הי״ח, במאה הי״ט והעשרים לחשוב ולמרכזי מבין קברות הצדיקים במערב הפנימי, זאת משתי סיבות עיקריות: האחת, היותו שד״ר ורב ארץ ישראלי, יליד ירושלים עיר הקודש, שיוך שהחריג אותו מכל שייכות קהילתית מקומית. רבי עמרם בן דיוואן, לא היה רב מקומי, ולא בנה של משפחה מקומית, בשל כך, חרג מכל הגדרה של מקומיות ויכול היה להתרומם למעמד שייכות כלל ארצי וכלל קהילתית. משום, שלא השתייך לשום מקום הוא יכול היה להיות שייך לכל מקום, משום, שלא היה שייך לאף קהילה, יכול היה להפוך לצדיק נערץ על כל הקהילות.

אסג'ן-יישוב ביניימיני שחרב ,שבו היתה קהילה יהודית. ובית הקברות העתיק שלו. הוסיף לשמש את יהודי וואזן המרוחקת כתשעה קילומטרים מבית העלמין. זאת בגלל שוואזן היא עיר קדושה למוסלמים ואסור לקבור בה יהודי.

בנוסף לצדיקות שיוחסה לרבי עמרם בן דיוואן, מיקומו של הציון במרחב הפתוח בין ארץ ושמיים הקל על הפיכת המקום למקום קדוש, הקדושה המיוחסת לציון, מתבטאת בשתי משמעויות עיקריות: ראשית, הציון הקדוש מהווה זירה מתווכת, משופעת בסמליות, המקשרת בין המאמין ובין העולם האלוהי, הנצחי, הנשגב. שנית, המקום נתפס כמשופע באנרגיות פלאיות, המייצגות את ברכת האל ושפע חסדו למאמיניו. מבחינה חברתית, למפגש המשותף של המאמינים במקום הקדוש יש אפקט מלכד התורם לסולידריות החברתית, בין אם זו המקומית, במקרה של צדיק מקומי, ובין אם כלל-דתית, במקרה של צדיק כלל-דתי.