תפוח ההריון-יששכר בן עמי- ברובע היהודי-העשיר שחושב על המחר

ברובע היהודי

בנו של אמיר אחד, היה נכנס מידי־פעם לרובע היהודי של העיר מכנאם שבמרוקו, כדי להתעלל ביהודים. כאשר היהודים ראו אותו מרחוק, ברחו מן הרחוב כדי לא לחצות את דרכו.

בהלה ופחד שררו כאשר נשמעה הקריאה "בן האמיר בא". פעם אחת, דיברו שני בחורים ביניהם והחליטו להראות לגויים, כי היהודים אינם מוכנים לסבול כל השפלה. כאשר הגיע יום אחד בן האמיר לרובע היהודים, ארבו לו שני בחורים יהודים ברחוב הראשי. בבוא בן־האמיר רכוב על סוסו הלבן, ניגש האחד הקרוב אליו ואמר לו: ״שלום, אדוני האמיר״. "הלה הרים את רגלו כדי לבעוט בו, כאשר התנפל עליו מאחור הבחור השני. זה שפנה אל בן־האמיר בברכה, עזר לחברו ושניהם הרגו את בנו של האמיר. הם כרתו את ראשו בחרבו, הכניסו אותו לשק יחד עם בקבוק אראק שהיה מלא עד מחציתו, שתי כוסות ונעל של אשה. לאחר מכן, לקחו את השק והביאוהו אל מחוץ לעיר. שם הוציאו את הגופה, את יתר הדברים וחזרו לביתם.

מאחר שבן האמיר לא שב לביתו, הלכו עבדי האמיר לחפש אותו. הם מצאו את גופתו ולידה בקבוק אראק, שתי כוסות ונעל של אשה. ״נראה שבן־האמיר שתה אראק והתעסק עם אשה אשר הרגה אותו", אמרו עבדי האמיר זה לזה. ״איזו בושה לאדם מוסלמי"! לפי בקשתו של האמיר, הם קברו את הגופה בסתר. הם לא חקרו ולא שאלו, וכך לא נודע דבר על הריגתו של בן האמיר.

 

העשיר שחושב על המחר

מעשה ברב עיר אחד שהיה גדול בתורה ובנכסים גם יחד. באחד הימים, התעכב הרב לרגל עסקיו באחת הערים ובגלל מועד כניסת השבת הקרב ובא, נאלץ לעבור את השבת באותה העיר.

בליל שבת, לבש הרב בגדי חג מהודרים והלך לבית־הכנסת. היות והרב היה ידוע לכל, ניגשו אליו יהודים מעשירי העיר להזמינו להתארח אצלם. בין המזמינים, היה איש לבוש בלויים ומראהו החיצוני היה כאחד העניים ופשוטי העם. התלבט הרב למי ממזמיניו להיעתר. אמר בלבו: אם אסרב לאחד העשירים, יהיה ברור לו שלא אוכל להיענות לכולם ולכן לא ייעלב. אך אם אסרב ללובש הקרעים, ייעלב ויחשוב שלא נעניתי להזמנתו, אך ורק בגלל מראהו העלוב. חושש אני, שמא אקלקל לו את שמחת השבת. לבסוף, החליט הרב להתארח אצל לובש הקרעים. כאשר הגיע לבית מארחו, ראה הרב שהבית הוא בית עשירים ממש. השולחן ערוך כיד המלך ובני הבית הרבים לבושים בגדי חג ושמחים בשבת.

שאל הרב את העני: ״אם כל־כך עשיר הנך, מדוע אתה לבוש בקרעים עד שמראך מעורר רחמים״?

ענה המארח: ״משום שני טעמים, אדוני הרב: הטעם הראשון, ידעתי שכל העשירים ירצו שתכבד אותם בנוכחותך. כמו־כן, ידעתי שבראותך אותי לבוש קרעים, לא תסרב לי שמא אעלב. הטעם השני הוא, שעושר לפעמים עלול לחלוף והאדם נשאר עני. לכן נוהג אני להתלבש כך לפעמים, כדי להכין את עצמי לאפשרות זאת, אם חס וחלילה תבוא״. חייך הרב ואמר למארחו: ״עכשיו שאתה מודע לכך שעושר יכול לחלוף, בטוחני שלעולם לא תרד מנכסיך". וכך היה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר