אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-המרת הלבוש המסורתי בלבוש אירופי

ג. גילויי ההשתחררות בתחום הפרט

1. המרת הלבוש המסורתי בלבוש אירופי

הגילוי הראשון והבולט לעין שסימל את תחילת השתחררותה של האשה היהודייה היה המרת הלבוש המסורתי של הנשים בלבוש אירופי. הנערות הצעירות, תלמידות בית הספר, היו הראשונות שאימצו את סגנון הלבוש החדש. הן באו לבית הספר ״לבושות אלגנטית במיטב השמלות האירופיות נעולות בנעליים מהודרות ולראשן חבשו כובעי נוצה אלגנטיים, שנרכשו במיוחד למטרה זו בעיר טנג׳יר״. הנערות הראשונות שאימצו את סגנון הלבוש האירופי גילו אומץ רב, משום שהופעתן בלבוש החדש עוררה את תשומת לבם של העוברים והשבים ואף את גיחוכם: ״הנה הבת של …והנה הבת של… גורבת גרביים והבת של… נועלת נעליים וזו של… חובשת כובע״. הנשים המבוססות החלו גם הן לאמץ את סגנון הלבוש החדש. מאחר שבמראכש של ראשית המאה העשרים עדיין לא היו תופרות של בגדים אירופים, הזמינו הנשים המבוססות את לבושן אצל תופרות מערי החוף. רק במחצית השנייה של שנות העשרים, אחרי שעלה מספר הנשים שאימץ את סגנון הלבוש החדש, נפתחו במלאח היהודי ובשכונות הסמוכות לו חנויות שמכרו בגדים ואביזרים אירופיים שונים. גם מספרן של התופרות שהתמחו בתפירת בגדים בסגנון החדש עלה.

המרת הלבוש המסורתי בלבוש אירופי נגע גם לנשים הנשואות. עד לראשית המאה העשרים נהגו נשים יהודיות נשואות להלך בכיסוי ראש גם בביתן ובעיקר מחוצה לו. ככל שסגנון הלבוש האירופי דחק את הלבוש המסורתי, התחילו נשים להלך בגילוי ראש גם אחרי שנישאו. נשואות שחבשו כובעים בצאתן מהבית עשו זאת מטעמי אופנה בלבד, כפי שהוכתבה מאירופה. יתר על כן, נשים נשואות(בעיקר צעירות) החלו להסיר את המטפחת המסורתית ולהתהלך בגילוי ראש כי ״זה יותר במודה [ = אופנתי]״.

הערת במחברת: עדות מפי שרי דרעי־לוי, פריס 1995. שרי נמנתה בין עשירי הקהילה ונכבדיה. אביה, דוד דרעי, שימש בתקופה הפרה־קולוניאלית גזבר הקהילה ודודתה מסעודה דרעי(אחות אביה) הייתה בין הנשים הראשונות שרכשו השכלה ומילאה תפקידים ציבוריים בארגונים הנשיים (ראה להלן). שרי הייתה נשואה לנסים לוי, נכדו של נשיא הקהילה ישועה קורקוס (כיהן בתפקידו בשנים 1929-1880). נסים לוי כיהן בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים בתפקיד של נשיא הקהילה בסאפי והיה הנציג היהודי במועצה הכללית של העירייה.

בקהילות עירוניות אחרות, כגון פאס, המירו היהודים (נשים וגברים) את הלבוש המסורתי בלבוש אירופי אחרי שהעתיקו את מגוריהם מהמלאח היהודי אל הרובע האירופי של העיר. במראכש, לעומת זאת, המירו הנשים היהודיות את הלבוש המסורתי בלבוש אירופי גם כשהתגוררו במלאח. הנשים התחילו לאמץ את סגנון הלבוש החדש בראשית המאה העשרים, זמן רב לפני הגברים (הבנים המשיכו ללבוש את הג׳לביה המסורתית גם בבואם לבית הספר עד שנות השלושים של המאה העשרים), כשהנוכחות של האירופים בעיר הייתה מצומצמת מאוד. כלומר, המניע להמרת הלבוש בקרב הנשים היהודיות של מראכש לא נבע ממגע בין יהודים לאירופים ומן הצורך של היהודים להיטמע בתוך החברה הכללית.

האם באמצעות האימוץ המהיר יחסית של סגנון הלבוש האירופי ביקשה האשה להביע את דעתה על העולם הישן? האם לא ביקשה האשה בדרך מוחשית ואישית זו ״להכריז״ ללא מילים, אבל בריש גלי את רצונה להשתייך לעולם החדש ולכל מה שהוא מסמל? מכל מקום, לאחר שאימצה את סגנון הלבוש החדש לא חזרה האשה ללבוש את הלבוש המסורתי, אלא באירועים ובטקסים בעלי אופי מסורתי.

הערת המחבר: יהודי מראכש המשיכו להתגורר במלאח עד שנות השלושים של המאה העשרים. גם כאשר התחילו לצאת ממנו, הם עברו לשכונות המוסלמיות שהיו סמוכות למלאח. יהודי מראכש עברו להתגורר ברובע שהאירופים הקימו לעצמם(בגליז) רק אחרי עצמאותה של מרוקו. ההיצמדות למלאח ייחדה את הקהילה העירונית של מראכש מכל הקהילות העירוניות האחרות של מרוקו. הסיבות לכך היו רבות: הצרפתים הקימו את הרובע שלהם במרחק רב (כ־4 ק״מ) מהמלאח היהודי ומהמדינה המוסלמית ומנעו בדרכים שונות מיהודים מלהתגורר בקרבתם. המלאח המשיך לשמש מרכז כלכלי, חברתי ותרבותי ליהודים.

2. 2. צמצום נישואי הבוסר

המפתח לשינוי במצבה של האשה ולעיצוב דמותה ברוח המודרנה היה טמון בהשכלה, אבל לא פחות מכך בהעלאת גיל הנישואין. בתקופה הפרה־קולוניאלית נמנעו הורים רבים מלשלוח את הבת לבית הספר, או שמיהרו להוציאה כשהגיעה לפרקה (בגיל 12) או כשהתארסה. ואחד מנושאי המאבק של מורות כי״ח היה עניין נישואיי הבוסר. בתקופה הפרה־קולוניאלית נחל המאבק כישלון חרוץ ורק בודדות ביטלו את האירוסין בהשפעת התערבות נשות כי׳׳ח. משנות העשרים ואילך החל המאבק לשאת פרי. המורות כבר לא עמדו בודדות במערכה. הצטרפו אליהן נשים, בוגרות כי״ח, וכמה גברים נאורים מנכבדי הקהילה, אלה שרכשו השכלה כללית והחזיקו בדעות ליברליות.

העלייה בחשיבות החינוך מצד אחד והמחסור בכיתות לימוד מצד אחר היו עילה בידי המורות להרחיק מבין כותלי בית הספר בנות שהתארסו. כי בניגוד לתקופה הפרה־קולוניאלית כבר לא הוציאו ההורים את בנותיהם מבית הספר לאחר שהתארסו(תקופת האירוסין נמשכה לעתים כמה שנים). הרחקת בנות מאורסות ביוזמת בית הספר יצרה מצב של לחץ על ההורים והם נאלצו לבטל את האירוסין. בשנות השלושים פרסם יחיא זגורי, המפקח על המוסדות היהודיים מטעם הפרוטקטורט, הוראה האוסרת להשיא נערה מתחת לגיל חמש עשרה. ההוראה חיזקה את התומכים במאבק, ואלה נהגו לדווח לממונים על מקרים של ניסיון להפר אותה.

ביטול נישואי הבוסר העניק לבנות אפשרות להרחיב את השכלתן ולהעמיק אותה. הבת לא הוצאה עוד מבית הספר במהלך הלימודים, אלא השלימה את כל שנות לימודיה היסודיים. מאחר שלפני מלחמת העולם השנייה לא היה חינוך על יסודי במראכש, נהגו בני השכבה העשירה של הקהילה לשלוח את הבנות ללמוד בבתי הספר התיכוניים הצרפתיים שבעיר. והיו הורים שעשו מאמצים כדי שבתם תמשיך ללמוד לימודים גבוהים בבית המדרש למורים מטעם כי״ח בפריס. העלייה ברמת ההשכלה של הבנות השפיעה גם על תחומי העיסוק שלהן(להלן).

העלייה בגיל הנישואין של הבת תרם לשינוי חשוב אחר: קביעת החתן לא נותרה, כמו בעבר, רק בסמכותו הבלעדית של האב. הנערות, בפרט אם הן היו משכילות ואפילו אם למדו רק שנים ספורות, עמדו על דעתן והן לא הסכימו לכל שידוך שהוצע להן, במיוחד אם החתן היה מבוגר מהן בשנים רבות.

הערת המחבר: בשנת תש״י החליטה מועצת הרבנים השלישית של מרוקו שגיל הנישואין של הבת בכל רחבי מרוקו יהיה ״חמש עשרה שנים שלמות ולא פחות״. המשפט העברי בקהילות מרוקו, בעריכת מ׳ עמאר, ירושלים תש״ם, עמי 273.