מבצע יכין-שמואל שגב- מרוקו בדרך לעצמאות

במרוצת חודש אפריל, החמיר שוב המצב הפנימי במרוקו. צרפתים שנכנסו לרובעים הערביים – נרצחו. רופאים שבאו לטפל בחוליהם הערביים, הומתו. המתיישבים הצרפתים נקטו בצעדי טרור נגדיים ומספר ההרוגים המרוקניים גדל בהתמדה. היהודים – כיהודים – לא סבלו אמנם במיוחד, אך בשל האווירה הכללית של חוסר בטחון, החמיר גם מצבם הכלכלי ורגליהם של יהודים רבים נדחקו מענפי המסחר השונים. מאידך, בגלל טיפול מסור של הסוכנות היהודית, נרפאו רבים מהם ממחלות הגרענת והגזזת והם התדפקו על שערי הסוכנות היהודית בקזבלנקה ותבעו זרה עלייתם לישראל. אולם לנוכח ההגבלות הצרפתיות, התעורר בירושלים חשש סביר פן מספר העולים מצפון־אפריקה, לא ידביק אפילו את קצב הריבוי הטבעי של הקהילות היהודיות בשלוש ארצות המאגרב.

על־פי הוראות מירושלים, שיגר השגריר צור, ב־27 באפריל 1955, את יעקב כרוז לפגישה עם הנציב העליון הצרפתי, פראנסיס לקוסט, בקזבלנקה. ב־18 במאי חזר כרוז לפאריס ודיווח על שיחותיו במרוקו. הוא מסר כי לקוסט לא יעמוד על מכסה של 700 עולים לחודש, ויהיה מוכן לגלות גמישות בעניין זה. על כן, אם תבוא הוראה מפורשת ממשרד החוץ בפאריס – הוא יבצענה ללא היסוס. צור החליט להעלות נושא זה לדיון בדרג הבכיר ביותר. ראש ממשלת צרפת, אדגאר פור, שהה באותו זמן בקאן, שבריבירה הצרפתית, אך הוא ניאות מיד לקבל את השגריר הישראלי במקום חופשתו. צור אמר לו: " אינני צריך לומר לך מה הן הסכנות האורבות לקהילה יהודית במדינה מוסלמית. יהודי מרוקו רוצים לחיות בין אחיהם בישראל ואינם מעוניינים להמשיך ולהתגורר במרוקו. על פי מידע שבידי, יצאו אלפי יהודים מכפריהם והם מתרכזים עתה בקזבלנקה, בצפייה לעלייתם לישראל. כיצד אפשר להצר צעדיהם של יהודים מסכנים אלה ולאסור את יציאתם בנימוק של ׳נוחות מדינית׳? בטוחני כי הנציב העליון לקוסט הוא בעל כוונות טובות, אך כיצד יכול הוא ליטול על עצמו אחריות אנושית כה כבדה ?״ פור התייחס באהדה רבה לטיעונים אלה והבטיח לברר את העניין עם לקוסט.

בינתיים נפתח פתח־הצלה גם מכיוון אחר: כחלק מהמאבק לעצמאות, פנו ראשי מפלגת ה"איסתקלאל" למנהיגי ה ״קונגרס היהודי העולמי" בניו־יורק וביקשו את תמיכתם במאבקה של מרוקו לעצמאות. הם ביקשו כי ידידי ישראל בקונגרס האמריקני, יניעו את הנשיא אייזנהואר להפעיל לחץ על צרפת בנושא המרוקני. ב־4 במאי 1955, נועד ראש ממשלת ישראל, משה שרת, עם מנהל המחלקה המדינית של ״ הקונגרס היהודי העולמי ״, אלכסנדר איסטרמן וקיבל ממנו דו״ח על השיחות עם המרוקנים בניו־יורק. שרת תמך בהמשך קיומם של המגעים הללו, אך הציע להבהיר למרוקנים כי תמיכת המימסד היהודי האמריקני במאבקם לעצמאות, מותנית במילוים של שני תנאים: חופש הגירה ממרוקו, לאחר שמדינה זו תזכה בעצמאותה; וכן הבטחה כי אלה מבין היהודים שיעדיפו להישאר במרוקו – ייהנו משוויון־זכויות מלא ולא יופלו לרעה ביחס לאחיהם המוסלמים.

בינתיים החל בן־גוריון מגלה קוצר רוח מקצב ההתיישבות היהודית בנגב והוא תבע מהנהלת הסוכנות להגביר את קצב העלייה לישראל. על כן, לקראת סוף מאי 1955, ביקרו יוספטל וד״ר בקלמן – נציג ה״ג׳וינט״ בפאריס – בקזבלנקה. כעבור יומיים הם שבו לפאריס ובפיהם מסקנה חד־משמעית: חרף המתיחות הפנימית במרוקו, אין עדיין הצדקה לראות בעלייה המרוקנית ״עליית הצלה" ומחמת קשיים כספיים, חייבים כללי הסלקציה להישאר בתוקפם.

אך ההידרדרות המהירה במרוקו, כפתה את עצמה על ממשלת ישראל וההנהגה הציונית, וחייבה את הגברת הפעילות המדינית להצלת יהדות צפון־אפריקה. בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שהתקיימה בירושלים ב־31 במאי, הודה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ד״ד נחום גולדמן, בקיומם של ״קשיים גוברים״ בעלייה היהודית ממרוקו. הנהירה מערי־השדה לקזבלנקה התחזקה, וגולדמן הביע דעה שמא כדאי לפתוח במארסיי מחנה מעבר נוסף, משום שהמחנה הקיים צר מהכיל את כל העולים. ואמנם, בישיבת ה ״ מוסד לתיאום ״ הוחלט על פתיחת מחנה מעבר נוסף במארסיי, ועל הגברת מיכסת העלייה ממרוקו, מ־30 אלף ל־45 אלף עולים בשנה. בהחלטה זו תמכו גם לוי אשכול וגיורא יוספטל, שעד אז הסתייגו מהרעיון להגברת העלייה.

אך הקשיים במרוקו עצמה לא סולקו וגם ממשלת פאריס השיבה תשובות מתחמקות בעניין זה. בעקבות שיחה שקיים עם שגריר צרפת בישראל, פייר ז׳ילבר, הודיע השגריר אמיל נג׳אר למשה שרת, כי צרפת מוכנה לקבל ״באופן עקרוני״ את רעיון העלייה החופשית ממרוקו. אך הנציב העליון הצרפתי יקבע בכל זאת ״מיכסה חודשית״ לעלייה. ז׳ילבר הוסיף כי לחודשי יוני־יולי  הובטחה כבר מיכסה של 2,000 עולים לחודש. על כך הגיב משה שרת בציטוט מדבריו של חיים ויצמן: ״ כשצרפתי אומר לך שהוא מסכים באופן עקרוני, פירושו של דבר שהוא מתנגד…״

ואמנם, בראשית יולי 1955, עדיין לא נתקבלה בירושלים תשובתה הסופית של ממשלת צרפת. גם אם המיכסה לחודשי יוני־יולי הובטחה, קיים היה חשש ביחס למיכסת חורש אוגוסט. יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי, החליט על כן לצאת בדחיפות לפאריס ולזרז את הטיפול בנושא זה. שרגאי ביקש מהשגריר צור להודיע לצרפת, כי הסוכנות כבר התקשרה עם חברות ספנות וחכרה מספר אניות, להעברת העולים. אם המיכסה המוגדלת לא תובטח – קיים חשש סביר להפסד כספי ניכר.

אך לבה של צרפת לא היה נתון אותה שעה לנושא העלייה היהודית, אלא לעצם קיומו של השלטון הצרפתי במרוקו. לנוכח התגברות גלי האלימות, מינה ראש הממשלה, אדגאר פור, נציב עליון צרפתי חדש במרוקו. היה זה ז׳ילבר גראנוואל, לשעבר הירש אולנדורף – בן למשפחה יהודית אצילה מאלזאס, שהתנצר בימי מלחמת העולם השנייה.  גראנוואל היה מגיבורי המחתרת הצרפתית, גוליסט נאמן ובעל השקפות חברתיות ליברליות. עצם מינויו לתפקיד חשוב ויוקרתי זה, העיד שגם בצמרת השלטון בפאריס התחילה להתגבש ההערכה, כי ימיו של המאחז הצרפתי במרוקו ספורים.

ואמנם, בתקופה הקצרה שבה כיהן גראנוואל כנציב עליון, זורז קצב המעבר של מרוקו לעצמאות. כבר למחרת כניסתו לתפקידו, הנהיג גראנוואל שורה של רפורמות בסדרי השלטון. הוא שיחרר עצירים פוליטיים, פתח בדו־שיח עם ראשי מפלגת ה״איסתקלאל״ הדיח פקידים שהתנגדו למדיניות הפיוס שלו והדף לחצים של המתיישבים הצרפתים לנהוג ביתר תקיפות כלפי המורדים המרוקנים. מובן שמדיניות ליברלית זו, עוררה עליו חמתם של צרפתים רבים. היו שהזכירו את עברו היהודי ודבר זה הגביר את האנטישמיות והגדיל את הסכנה לחייהם של יהודי מרוקו. הבריחה של יהודים מערי השדה לקזבלנקה הגיעה לשיא וגרמה ל״התפוצצות״ במחנה ״קדימה" שליד מזגאן. שליחי מחלקת העלייה, שיגרו לירושלים מברקים בהולים ותבעו לטפל בנושא זה בדחיפות. אך במברק מפאריס, דיווח השגריר צור כי המשטר הצרפתי במרוקו אמנם גוסס, אך פירפורי גסיסתו עלולים להמשך זמן רב.

 על כן המליץ צור לקיים את המסגרת של ״עלייה מסודרת״, אחרת יכשילו קשיי הקליטה בארץ את סיכויי העלייה בעתיד. אולם למרות דיווח זה לירושלים, הוסיף צור ללחוץ על משרד החוץ הצרפתי, בענין הגברת קצב העלייה ממרוקו. ב־20 בספטמבר 1955, נפגש השגריר עם מנכ״ל משרד החוץ הצרפתי, רנה מאסיגלי, ושאל מה עלה בגורלו של הסיכום שהושג בזמנו בירושלים, בין השגרירים פייר ז׳ילבר ואמיל נג׳אר. צור הדגיש כי המתיחות במרוקו הגבירה את הסכנה הנשקפת לחייהם של היהודים ושאל – מדוע מתעכב אישור ההסכם?

להפתעתו של השגריר צור, השיב לו מאסיגלי בשאלה: ״האומנם רוצים יהודי מרוקו לעלות לישראל, או שמא זוהי רק תעמולה ׳מן החוץ׳ ?״ על כך השיב לו צור: ״תעמולה כזאת הייתה קיימת גם לפני שנתיים, ובכל זאת לא עלו אז יותר מכמה אלפים, עתה נוהרים רבבות יהודים לקזבלנקה ולערי נמל אחרות האומנם נהירה זו באה אך ורק בשל תעמולה מן החוץ? אלמלא כמיהתם של יהודי מרוקו לישראל ואלמלא תחושת הסכנה האופפת אותם – ספק אם יהודים אלה היו נוטשים בבהלה את בתיהם ונוהרים בהמוניהם לערי הנמל…״ מאסיגלי הבטיח כי אפילו אם לא תהיה הסכמה בכתב בין ישראל לצרפת, לא יערמו עוד מכשולים בדרכם של היהודים המבקשים להגר לישראל.

ימים מעטים לאחר מכן, נועד השגריר ז׳ילבר עם משה שרת בירושלים. ז׳ילבר גילה כי בהתערבותם של יהודי צרפת, סירב משרד החוץ הצרפתי לאשר את הסיכום שהושג בינו לבין אמיל נג׳אר, בענין הגדלת מיכסות העלייה ממרוקו. ההנהגה היהודית טענה כי אם יאושר הסכם זה, עלול הדבר להתפרש כאילו ממשלת ישראל היא שקובעת את גורלם של יהודי התפוצות. מאחר שמוסדות הקהילה היהודית במרוקו, קשורים בממסד היהודי בפאריס, אזי יהודי צרפת עומדים על כך ש ״ המילה האחרונה ״ בנושא העלייה ממרוקו, תהיה שלהם. אף על פי כן, הודיע ז׳ליבר לשרת, כי גם ללא סיכום בכתב – תכבד צרפת את עקרון העלייה החופשית ולא תערום מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל. הודעה זו עלתה בקנה אחד עם ההודעה שנמסרה לשגריר צור בפאריס על־ידי רנה מאסיגלי.

ואמנם, ביום בו נערכה הפגישה בין ז׳ילבר לשרת, ב־23 לספטמבר 1955, הגיעה לנמל חיפה קבוצה גדולה של עולים ממרוקו. העולים הוסעו בשיירה ארוכה לנגב והניחו שם את היסודות לעיירה ששמה כיום דימונה…

רנה מאסילי (בצרפתית – René Massigli; ‏22 במרץ 1888 – 3 בפברואר 1988) היה דיפלומט צרפתי ששימש אף כשר החוץ ב"ועד הצרפתי לשחרור לאומי", מעין ממשלה גולה שהוקמה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי אנשי צרפת החופשית וגורמים נוספים. מאסילי זכה לקריירה דיפלומטית ארוכה ומגוונת, ושימש כשגריר במדינות רבות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר